מקרה אריאל רוניס זעזע אותי במיוחד היות והייתי עדה לו ברשת. נחשפתי לדיון בקבוצת הפייסבוק שם הכל החל ומתוך תחושה פנימית שאיני יכולה להצביע עליה לא הגבתי ולא שיתפתי.כנראה מה שעבר לי בראש הוא "אולי לא בטוח שזה באמת הכל היה כך?".
אבל לאחרות זה לא הפריע, עכשיו זה מאוד פופולארי לצעוק ולדרוש זכויות, ומכאן ועד מירוץ השיתוף המרחק היה קצר.
וזה היה כל-כך ויראלי. התיישב בדיוק לכולם על הטריגר ההוא. אישה,אמא, מטופלת בילדים, שחורה,אפליה.
מהר מאוד ובאופן לא מפתיע המידע הגיע לעיתונות הדיגיטלית שעשתה ממנו מטעמים.
כשאתה הופך לשטן במחי מקלדת, אתה צריך להיות עשוי מברזל כדי לא להיות מושפע. רוניס לא עמד בזאת, מסתבר. מובן כל-כך.
פמיניזים לוחמני – היכן עובר הגבול?
אני רוצה עכשיו לקחת את הנקודה הזו לדיון אחר, "ביצוע שיימינג לגברים (לכאורה) אנסים/מטרידנים".
מעולם לא הייתי בעד אותן נשים שעושות זאת, עם כל ההבנה.
ואני גם לא בעד אותן נשים שצעקו שיש לעשות זאת ודחפו אג'נדה זו בכל רחבי הרשת, בקבוצות פייס וגם פה בסלונה. ממש לא מזמן.
איפה אתן עכשיו?
