למרב נמאס להיות לבד
אנשים, אפילו המקורבים לי ביותר, בטוחים שאם הגעתי לגיל 50 המופלג, ואני עדיין לבד, בלי בן זוג ובלי ילדים, אז ודאי זה מבחירה. ומן הסתם טוב לי ושלם לי. והם כבר רגילים לראות את מרב לבד. כי ככה זה בטבע שלהם. בנוף המוכר. מרב לבד, והיתר בזוגיות, במשפחה, עם ילדים. מבלים, מטיילים, רבים, מתפייסים, מתכננים תכניות, משתנים ובעיקר מתחזקים שגרה.
ומרב? היא אוהבת להיות לבד. היא נהנית מהלבד. טוב לה לבד. היא התרגלה. מרוב שהתרגלה, אין ביכולתה להכניס מישהו נוסף לחייה. כי הכל כל כך מסודר, ומובנה, ואי אפשר שנראה את מרב בזוג ולא לבדה.
אז בזמן שחשבתם שכל כך טוב לי להיות לבד, עשיתי לא מעט כדי לפגוש את האחד. גם אם בשקט. בלי שהרגשתם. דיברתי, בדקתי, הסתקרנתי, התכתבתי, נפגשתי לא פעם, ובעיקר התאכזבתי והמון נפגעתי. ולא משנה מהן הסיבות, מי אשם ומי לא בסדר, בסופו של דבר, מצאתי את עצמי שוב לבד.
יוצאת מהבית בבוקר לבד. חוזרת מהעבודה לבד. בלי שמישהו יחכה לי, ידאג לי, ישאל מה נשמע ואיך עבר היום, יחבק ויחזק ברגעים הקשים, יפיג את הפחדים בלילות סערה, או סתם יצחק ביחד מבדיחה טובה. פשוט מישהו להיות איתו. זה כל מה שאני מבקשת.
אז הנה, זה בא, הרגע הגדול, ואני מפיצה את הבשורה לכל מי שמוכן לעזור ולהושיט את היד ובעיקר את הלב. ולמרות החששות, והפחד הגדול מהחשיפה הלא פשוטה, התחושה המוזרה בלב ואי הנוחות הכללית, אני נושמת עמוק, עוצמת עיניים – ונותנת למילים שלי לחלחל, לסחוף, מדי פעם גם לשקוע, ומקווה שמישהו שומע וישמע אותי ויעביר את המשאלה שלי הלאה. ואולי האחד, שאני כל כך מחפשת, נמצא ממש ביניכם, לידכם, וצריך רק להושיט לו יד ולחבר בינינו.
מוזמנים לשתף לשתף ולשתף