ל"מות מצחוק" – אני רק רוצה לצחוק ולהצחיק מהות חיי!

בסרטם הדוקומנטרי המרתק של פול טוגוד ולויד סטנטון  "למות מצחוק" אתם הולכים לצפות בכל תורת הסטנד אפ המורכבת המוגשת לצופים דרך ראיונות עם מובילי הסטנד אפ כמו: ג'רי סיינפלד, כריס רוק, איימי שומר, ג'רי לואיס, גארי שנדלינג (שצולם לפני מותו), שרה סילברמן, קווין הארט, ג'יימי פוקס ורבים אחרים.

הסטנדאפיסטים מדברים על הכל על הטוב ועל הרע.

איך יכול להיות רע מופע ש"אמור" להצחיק?

זו שאלת מיליון הדולר. אם נדע את התשובה יש מצב שכולנו נהיה סטנדאפיסטים ועולם הסטנד אפ יקבל זווית שונה.

קטונתי מכל אלה ובכל זאת אני כמעט חמש שנים על הבמה עם שני מופעים קומיים שיזמתי וכתבתי, אחד עם ביתי יהלי חנדרוס דגמי והשני עם שותפה רינה לזר.

אני יודעת להרגיש את כל מה שהם אומרים בסרט "למות מצחוק".הסרט הזה עבורי קורס מתקדם לסטנדאפיסטים ולקהל גם יחד.

לפעמים קורה לנו בסוף הופעה כשלא בדיוק צחקו איפה שהתכוונו ובכל זאת מקבלות מחיאות כפיים "כאילו אין מחר", אני שואלת רציניים??? אז למה לא צחקתם???

הם עונים: צחקנו מה לא שמעת??? לכי תביני אותם…

בספרו של דויד גרוסמן "סוס אחד נכנס לבר" יש קטע אחד מדוייק להפליא על המתח הזה בין האומן לקהל : "פעם זה היה בשבילי כמו ללכת על חבל. כל רגע אתה כמעט מתרסק מול כולם.

פיספסת את הפואנטה במילמיטר, או נגיד שמת מילה במקום לא נכון במשפט או שהקול שלך עלה טיפה במקום לרדת – והקהל מתקרר לך על המקום." (ציטוט מתוך "סוס אחד נכנס לבר" של הסופר דויד גרוסמן)

אחד הפרמטרים הכי משפיעים על הצלחת המופע הוא הלא נודע והמתח מלקיחת הסיכון. במידה והצלחת "זה הלוליה" אומר ג'רי לואיס .

אתה צריך לדעת שהקהל הזה שיושב לך שם באולם, הוא לא מובן מאליו, הוא לא בא לצחוק הוא בא שתצחיק אותו.

אין בית ספר לסטנד אפ זה או יש לך את זה או אין לך.

בדרך כלל סטנדאפיסטים מתחילים מחקים את אחד המובילים מהתחום, ובמהלך שנים בונים את הז'אנר האישי שלהם לתוך המופע.

הקהל שותף פעיל במופעי הסטנד אפ ומשפיע בתגובות שלו על טיב המופע. הוא אוהב כנות שם הוא יגיב בצחוק.

 הקהל תמיד ידע להבדיל בין בדיחה "מומצאת" כלומר בדיחה מתאמצת מאולצת לבין בדיחה שבאה מהלב. הדיוק הוא לערבב את שני המצבים ולקחת אותם לכל מקום.

סטנד אפ הוא היכולת של האומן לשרוד עינוי עצמי בכל פעם כשעולה לבמה.

לעשות סטנד אפ טוב הוא לשלוט בדריכות הקהל ובתגובות שלו ולהכניס אותו למצב "טרנס" שבו כולם יחד יחשבו אותו דבר ויגיבו בו זמנית לפאנצ' .

ברגע שהאומן פישל לשנייה הוא מאבד את כולם בבת אחת ושוב צריך לאסוף אותם ולהביאם בוירטואוזיות לקצב של המופע .

אחד הסטנדאפיסטים סיפר שבאחת ההופעות זרקו עליו כסאות והוסיף:"יחסית הקהל אהב אותי כי לחילופין יכלו לזרוק עלי כוסות… מכסא אני עוד יכול לחמוק".

לעשות סטנד אפ זו דרך חיים, אתה לרב כותב את החומרים שלך ובונה את כל המופע לבד. אי אפשר לקחת מהסטנדאפיסטים את הצורך הזה להצחיק.

הסיפורים הכי עצובים של החיים הם הבסיס הטוב ביותר למופעי סטנד אפ.

הסטנדאפיסטים תפקידם לומר את הדברים שאחרים לא אומרים, את המחשבות הפנימיות.

הקהל מורכב מאנשים מכל מעמדות החברה עם השקפות חיים שונות. כשאתה מצליח להצחיק את כולם בבת אחת הצלחת לגשר על הפער החברתי ולהעלים אותו.

סיינפלד אומר: אני מנסה להשיג תמהיל סימפוני של המחשבות,הקול,הגוף,הפנים והמילים שלי כולם ביחד נחשבים ל"מושלם" וברגע המושלם הזה תקבל מיד משוב מהקהל .

 ומוסיף סיינפלד ואומר: התחושה הטובה ביותר היא כשאני מספר בדיחה שמגיעה עד קצה האולם וחוזרת אלי בשאגות צחוק. הצחוק הזה שווה אוסקר,פרסים,ואת כל הטקסים האלה…

למי איכפת???

הפרס שלך שאתה סטנד אפיסט.

ל"מות מצחוק" הוא מחווה לרובין ווילאמס,ג'רי לואיס ועוד.

רובין ווליאמס השאיר חותם ענק בסרטו הרגיש והמיוחד "פאץ' אדמס" שהיה ממייסדי הליצנות הרפואית של טום שאדיאק.

אני מאד ממליצה על הסרט הדוקומנטרי "למות מצחוק", למדתי את תורת הסטנדאפ  והפתלתלות שלה דרך וידוי כן של האמנים שבסרט .

משהו חדש ומרענן  לסטנדאפיסטים ולקהל.

בכורה: יום שלישי, 15.8, בשעה 22:00 ב-yes דוקו וב-yesVOD

שידור נוסף: מוצ"ש, 19.8, 21:30 

אירית.