מפתה לסגור את העניין בזה שהמשכורת עלובה במיוחד ושאני שווה יותר, אבל כרגיל, יש בזה הרבה יותר מתזרים מזומנים. אולי צריך להתחיל בשאלה למה הלכתי לקורס הצוערים של משרד החוץ.
התשובה הכנה ביותר שיש לי משותפת לכלל האנושות – רציתי עבודה עם משמעות, ועם מעמד. אם מקלפים אותי ממצג השווא הנשי-מזרחי של חוסר היומרה ועודף האמפתיה, מוצאים שאני בהכרות די מעמיקה עם סט היכולות שלי, ועם סט היכולות הלא ממומש של ההורים שלי, דור ההגירה. אז שאפתי לחכך את חיי בחייהם של אנשים מוצלחים, חכמים, מקדמים, מפלסים, תוך חיים חווייתיים בכל כדור הארץ. לא לתת לחיים לעבור לידי.
במבט לאחור, מידת התמימות של הימים ההם ממש כואבת.
בתחילה, הידיעה שהשער הראשי של משרד החוץ הוא לא קורס הצוערים נגעה בשולי התודעה שלי. מצדי, אשדודית צעירה, זה היה השער היחיד. אין ולא היו לי מכרים מקורבים שיכלו לשבץ אותי איפה שהוא, ואם היו, הכבוד העצמי והעקרונות שלי (ולא יודעת מה קודם), לא היו מאפשרים לי לחשוב לכוון הזה. אני גם לא ירושלמית. אצלנו באשדוד, האפשרות להיות מזכירה במשרד ממשלתי ואז להתברג למעלה (לא מזכירה. מקבלת החלטות בכירה), לא הייתה אפשרית. הפריצה של תקרת הזכוכית הייתה תלויה בנכונות להקריב ולהוכיח, ואני הלכתי בדיוק לזה. ומעולם לא הייתי מזכירה….
מכאן אפשר לתאר את הויה דולורוזה שלי, לאורך השנים, לאורך הדרך. שום דבר לא נהיה יותר קל. להיפך.
אולי להתחיל בסוף זה נוח וקצר כי המחליפה שלי בשליחות האחרונה הייתה דוגמא נהדרת. לא, לא היה לה תואר אקדמאי. לא, היא לא הייתה בוגרת קורס צוערים. לא, גם תפקידי עבר שאפשר להתפאר בהם לא היו לה ממש, גם לא שליחויות. הייתה מזכירה. איך שלא נסובב את זה, היא הייתה מזכירה של מישהו. אולי יותר מזה, רמזו השמועות. אולי לא, זה לא מעניין. כבר בחפיפה המושקעת שהכנתי לה, כשנסענו לבקר אסיר ישראלי בכלא, היא הגיעה לבושה חגיגית, יותר כאילו יצאנו לפיק אפ בר, מאשר כקונסול שמייצג מדינה. בסוף, לשמחתי, נשארה מחוץ לכלא. גם רשויות הכלא קצת זועזעו מהסרט הביזארי שעלול להתפתח ותלו החלטתם בהכרות מקדימה איתי. אולי שם היא פתחה איתי חשבון.
הפעילות הראשונה שלה בשליחות, כך דאגו העובדים בשגרירות להתקשר ולדווח לי, הייתה ניתוח להגדלת החזה. לי זה לא היה חשוב. מה שכן היה חשוב לי הפעילות השניה שלה – מאמץ כביר להכפיש אותי, כולל מסע החתמת עובדים ומכתבים הזויים למטה המשרד.
החוקר בשרות המדינה חייך אלי. מה את דואגת, אמר. חקירה כזו זה קוד קידום בדרגים הללו. מישהו עושה מאמץ להוריד אותך, סימן שאת די טובה. לא חייכתי. כבר יצאתי לחל"ת והראש היה במקום אחר, עם הפנים לעשייה אחרת. בין תחילת החל"ת הנחוש שלי לעבודה הנוכחית ועמוסת האידיאולוגיה שלי עבדתי שלושה חדשים כממלאת מקום בבית הספר המקומי, והופתעתי לגלות שמרוויחים טוב יותר בהוראה מאשר בעבודה במטה משרד החוץ.
בכל זאת, סקירה קצרצרה. הנזיפה (כן, ננזפתי. הסיבה הרשמית הייתה בשל סכסוך מגעיל מאד עם בעל הבית השכור בתחילת השליחות האחרונה) שהחלה במהלך מחליפתי הנ"ל, היה השיא. הדרך לפיסגה מפוקפקת זו התחילה בשליחות הראשונה עם שגריר מושחת ומוטרף (הייתי השליח הרביעי תוך שלוש שנים שהוחלף כדי לנסות להתמודד איתו. הייתי מיד אחרי קורס, במעמד זמני עדיין וירוקה, וגופתי הושלכה למרגלותיו, פחות או יותר. לא שקלו להחזיר אותו הבייתה. אני ביקשתי לחזור אחרי פחות משנה), המשיכה בעבודה בילתי אפשרית בשליחות קשת שרות עם פינוי חוזר של המשפחה שלי שלווה תמיד בויכוח חוזר עם המטה בנוגע להיותי אמא לפני היותי בתפקיד או התפקיד לפני היותי אמא (אני לקחתי את המחוייבות שלי לעבודה ברצינות. המטה – עם חיזוק של ביטחוניסטים – לא. תנחשו מי נלחם על מה), עבודת מטה קצרצרה, מיובשת וחסרת מעוף בין לבין, ויציאה הזויה לתפקיד האחרון המדובר. קצת מבולבל, אבל האמינו לי, הפרוט יצריך ספר.
את ההזיה ללכת לבמ"ש עליון ולערער על הנזיפה בניסיון תמים להציל את מה שאז נראה לי שמי הטוב, דחו החיים. התפרקות הזוגיות ארוכת השנים שהייתה לי, ארבעת הילדים שלי, העבודה המדהימה שלי. לא נותרו משאבים לשטויות.
התהליכים הפנימיים איטיים אצלי. יצאתי לחל"ת כדי לחשוב, לנסות ולהבין את העובדה שמשרד החוץ שם אותי ואת (ויסלחו לי הצדקנים) השרלילה שהחליפה אותי באותה שורה. יצאתי כדי להבין שאנחנו בקורס צוערים נבחרנו בפינצטה מתוך אלפי אקדמאים, מכל הארץ, עברנו קורס, למדנו, ואז הושיבו אותנו עם אלה שיכלו לעשות מלאכות פשוטות כדי להתפרנס, ושחשבו שאחרי כמה שנים של פרנסה, הגיע הזמן שגם הם יצאו לשליחות. והמשרד שולח. המעמד שחיפשתי הלך ונעלם. נעדרה הסיבה המרכזית למאמץ לעבוד שם. גם אם לא רואים מבחוץ, אני ראיתי.
המשרד נתן לי לראות את העולם, לפתוח את הראש. להבין את הפוליטיקה הפנימית ולהחליט שאני לא מעוניינת להיות שם. מוזר אבל מילותיו של השגריר שהכי פחות השפיע עלי (ואוותר על שמו המלא), הן אלה שהדהדו בי אחרי שלוש שנות חל"ת, כשעזבתי סופית, בלי אפשרות לחזור. הוא אמר לי: תפסיקי לעבוד ברצינות ולהיות כל הזמן בסדר. גם אני הייתי כמוך. יאכלו אותך בלי מלח וירקו את העצמות. כמוני, אולי בגיל 62, תקבלי איזה שגרירות זנוחה, אחרי שיתנו לך מסע זחילה מגעיל לאנשים עם איי קיו חצי משלך וקשרים במשרד או באיזה מרכז מפלגה מושחתת תורנית. או שתלמדי את המערכת, או שתלכי. אז הלכתי, וזו העצה הטובה ביותר שקיבלתי בהקשר הזה, וראיתי אחרים וטובים הולכים בשקט מסיבות דומות מאד.
וכל זה לפני המחירים. המשפחתי, האישי, הנפשי. לפני הכאב. לפני ההכרה בעופות הטרף. ולפני המשכורת, שבאמת, מתאימה לאנשים שסידרו להם קומבינה של עבודה במשרד החוץ על אף מיעוט היכולות שלהם, אבל לא מתאימה לעובדים האיכותיים, מסונני קורסי הצוערים לדורותיהם, אלה שהיה מגיע להם להיות בשחקים ומצאו עצמם בתחתית, עם המאסף. ואני מתנצלת בפני אלה הטובים, שמעולם לא סוננו אבל השכילו לצמוח במשרד (יש כאלה. אני מצרה על כך שאזרחים רבים אחרים שיכלו לצמוח לגובה ולא היו מקורבים לאופציה של משרד החוץ – הפסידו. לכן צריך בכל משרדי הממשלה מערך סינון עובדים שקוף וברור).
אני לא שם. מידי פעם נזכרת בחצי חיוך ובלי צער בדבקות בעבודה, באינספור ערבי השישי בהם ארחתי, ההשקעה של שבתות וחגים לטובת דווח ישר בדמי היצוג, הנכונות לענות לפלאפון גם ביום כיפורים, ההפניה המטורפת של שיחות נכנסות אחרי שעות העבודה לפלאפון שלי, האמונה שהשקעה תשפר את המערכת, תביא למקום טוב יותר. אני מאמינה בכוחו של היחיד לשנות. היום אני במקום אחר, מונחה אידיאולוגית לטובת ההווה והעתיד. לא מצטערת לרגע. לא על הניסיון במשרד החוץ, ולא על הנטישה. הכל כבר דרך האבנים של החיים שלי.
בכל זאת, כשקרובת משפחה (עם תואר שני במשפט בינ"ל מאוניברסיטה אמריקאית מפוארת ועבר מקצועי מדהים) שקלה להכנס למשרד ופנתה אלי לעצה, לא הסתרתי מפניה מי יתחרה איתה על תפקידים ואיך זה נראה מקרוב. אני כבר לא מיישרת הדורים עבור שום דבר.
בטוב.