.
אורנה לאלו למדה בשנקר בכיתה שמתחתי
לא היינו חברות
מספר הזכרונות שיש לי, הקשורים בה, לא גדול
אחד מהם הוא שמלת הערב המופלאה שיצרה בפרוייקט במהלך הלימודים, עליה רקמה סרטי ארגמן בעבודת יד מעוררת התפעלות שנמשכה ימים ולילות ארוכים, שהיתה מצוותת עם גלימת קטיפה ארגמנית – צבע מרסלה, אם נרצה
.

.

כשפתחה את העסק שלה, בשנת 1991, התאכזבתי שהיא לא עוסקת בבגדים – ומייד הפכתי ללקוחה מתמידה
דרך ארוכה עברנו מאז. שתינו
אורנה קנתה לעצמה שם עולמי, באביזרי האופנה והפנים הייחודיים שיצרה
אני למדתי שבגדים הם לגמריי לא חזות הכל
כיום אני מעריכה ואוהבת אקססוריז לפחות באותה עוצמה שאני אוהבת בגדים יפים – בעצם, הרבה יותר!
.

.

לפני כשנה נודע לי שאורנה סוגרת את העסק, אחרי 20 שנות הצלחה
אבל אורנה, כמו אורנה, סגרה את העסק במסיבה!
חגיגה גדולה של יופי, בחלל מקסים במתחם 'התחנה' בתל אביב, שבה מכרה פריטים מ-20 שנותיו של העסק שלה, ופינקה את אורחיה במוסיקת ג'ז חיה ובקערת קאיפיריניה
העצב נמהל בהתרגשות

זה כמו נישואין, היא אמרה לי: זוג נשוי 30 שנה. אחרי 30 שנה הם נפרדים והזיכרון שלהם מחיי הנישואין הוא הזיכרון של הסוף. הלא נעים. הקשה. העצוב
לא רציתי שזה יהיה ככה
רציתי לשמוח את 20 השנים הטובות, להיפגש עם לקוחות, ליהנות מכל זה
היו לי 20 שנים של חירות יצירתית גדולה – זו היתה סיבה מעולה למסיבה!

.

.
בשבוע שעבר נפגשתי עם אורנה לשאול מה קרה

העסק כבר נסגר פעם אחת בעבר, ב-1998, אחרי זמן רב שבו חיפשו היא ובעלה, שהיה מנהל העסק, מקום לפתוח מפעל שיהיה גדול דיו ויכיל ידיים עובדות ככל הנדרש, כדי לאפשר להתקיים ולהתקדם
מסטודיו קטן בלב תל אביב, העסק גדל במהירות, וכשרצו להתרחב פנו לפריפריה
הסתבר שחלל מתאים בקרית-גת עלה יותר מאשר בדרום תל-אביב, ועובדים שהגיעו מלשכת התעסוקה רצו רק שיחתמו להם במפעל שהם לא מתאימים, ועם זה הם יחזרו ללשכת התעסוקה – הנצחה של האבטלה
אז הם התייאשו וסגרו

אבל כוחות היצירה היו חזקים מהייאוש ואורנה פתחה שוב את העסק, נתמכת בבקשות חוזרות ונשנות של לקוחות וסוכנים מכל העולם: אם בכל זאת תפתחי…
הפעם עבר הייצור לבולגריה, שם מצאה ידיים עובדות ונאמנות לאורך שנים
בשיא, העסיקה כמאה עובדים, והיו לה 12 חנויות ב-9 מדינות
.

.

למה בעצם סגרת?

זה היה שילוב של שני גורמים עיקריים:
מצד אחד, התעייפתי. העסק כבר התחיל לנהל אותי. הפכתי פחות יוצרת ויותר מרצה את הלקוחות
הייתי זקוקה לשינוי משמעות, אחרי שעשיתי את אותו הדבר במשך 20 שנה
הרגשתי שאני לא יכולה להתרחק, אולי להתאוורר קצת. הרגשתי קצת במאסר עולם, ומהרגע שהרגשתי כך…

מהצד האחר היה המשבר הכלכלי העולמי, זה שהביא למחאות החברתיות
כל החיים חיכיתי שמשהו כזה יקרה – שיחול איזה שינוי קיצוני בתרבות הצריכה
שמחתי כשזה קרה, וגם היום אני שמחה
יש לי חלום של שינוי חברתי גדול, כמו שהיה בשנות ה-60… טוב אולי אני מגזימה
קרו בעולם שינויים שאני מרגישה צורך להגיב אליהם, אבל הייתי חייבת להמשיך לקיים את העסק, ולא יכולתי להתפנות ולחשוב על כך
זה כמובן התחיל להשפיע גם על המכירות. מסתבר שכשאנשים מקצצים בהוצאות, האקססוריז יורדים ראשונים מהתפריט
.

.

לסגירת עסק יצרני, כך מסתבר, נדרש לא מעט כסף: שכר-דירה, שכר לעובדים ומיצוי זכויותיהם, תשלום לספקים על חומרי גלם, מסים, חשמל, מים…
אלא אם מכריזים על פשיטת-רגל, שאז מתקיימת מחיקת חובות, אבל לאלו חשה אחראית לעובדים שלה, ורצתה לנהוג כלפיהם בהגינות
אחרי זמן מה, הקשיים של הלקוחות והסוכנים גברו, והם התחילו להתקשות לשלם על מוצרים שכבר התקבלו
זה התחיל דווקא ביפן, אחרי אסון הצונאמי הגדול, והמשיך בארצות אחרות, שם ביקשו הלקוחות פריסה נרחבת של התשלומים
במקביל חלה ירידה משמעותית בהזמנות
כשאת עובדת במחזורים כאלה גדולים, אומרת לי עכשיו לאלו, רק לפתוח את הדלת עולה מאות-אלפי יורו. ואת עוצרת רגע וחושבת – אם משהו קורה, איך אני משלמת לעובדים שלי את מה שמגיע להם?

כך הגיעה לעיתוי המדוייק שבו יכלה לסגור את העסק מבלי להשאיר אחריה חובות, ובלי לפשוט את הרגל
.

ומה עכשיו? תכניות לעתיד?

האמת, עונה לי לאלו, עד לפני זמן קצר מאד עדיין הייתי עסוקה רוב הזמן בעניינים שקשורים לסגירת העסק. רק בשבועות האחרונים נכנסתי שוב לסטודיו
אני עדיין לא יודעת

אני, כשלעצמי, מאד סקרנית לראות מה תעשה
תועפות הכשרון שלה משאירות אותי עם טעם של עוד

.
.
.
.

.
.
.

.
.

.
.
.

.