10:30 בבוקר, סטודיו MPILATES, רמת השרון, קבוצת ה"קשישות", כך הן מכנות את עצמן, מתאמנות, צוחקות, מתגמשות ומתחזקות, ולפתע "מיכלי כמה את יפה" אומרת אחת המתאמנות המקסימות, ואני עונה באופן ספונטני "מי אני ? מה פתאום?" ככה בום לפנים, כל העבודה שאני עושה ומלמדת אחרות התאדתה לה מול עיניי. איך יכול להיות שאחרי כל-כך הרבה שנים בהן אני לומדת ומלמדת את עצמי ואחרות לאהוב את עצמנו ככה כמו שאנחנו ולהכיר תודה לכל מחמאה, קטנה כגדולה, אני עונה ב"פולנית" מדוברת ובהשתאות גמורה "are you talking to me?"
27 שנה אחורה, אני בת 20, משתחררת מהצבא, 5 ק"ג יותר, חושבת שאני שמנה (חחחח….עדיין 10 ק"ג פחות מהיום – קונה עכשיו) לא יכולה להביט במראה ובנוסף צריכה לקבל החלטה גורלית – לרקוד או לחדול. איזו להקה תקבל אותי ככה? ומה אני בכלל שווה? ועם כל המסרים הסביבתיים שאנחנו מקבלות שחייבות להיות מושלמות, נטולות פגמים – אני מרגישה הכי לא ראויה. אז אני מפסיקה לרקוד! כמעט שאני מתה מבפנים, אך משדרת עסקים כרגיל. מחפשת את עצמי, לומדת בוינגייט להיות מדריכת סטודיו, לומדת ביולוגיה שנה, דיילת אויר למשך אותה שנה, עוברת ללימודי משפטים ומלמדת ספינינג, אירובי ומדרגה לפרנסתי, מלמדת בכנסים, מקבלת מלא אהבה, ועדיין לא מבינה, עדיין לא.
המסע חזרה אל עצמי שהחל בגיל 28 קיבל חיזוק בתרגול פילאטיס, תרגול שגרם לי להקשיב לגופי, להעריך אותו, את יופיו ולבסוף היה אחד הדברים שעזרו לי לחזור לרקוד בגיל 32. החזרה לעולם המחול החזירה לי את היכולת לאהוב את התנועה של גופי ולבסוף את עצמי, כמו שאני.
בסטודיו שלי אין מראות, כאג'נדה פילוסופית. כל הא-נשים הנפלאים שמתאמנים אצלי, כמוני, וכמוכם, סביר להניח, לוקים לפעמים ופעמים רבות מידי בביקורת עצמית ובשיפוטיות קשוחה כלפי עצמנו. במצב כזה נוכחות מראה יכולה להעצים דווקא את חולשותינו. בשיעורי פילאטיס אנחנו עובדים על החיבור לגוף ולתנועה מבפנים ואיך ומאין היא נובעת ומה היא עושה ואיך זה מרגיש ולאן אנחנו מכוונים ומתכוונים, וזה אפשרי וקסום לשכלל אותה מתוך הנחייה מדויקת והקשבה שקטה, מתוך חקירה עצמית ומשותפת ומבלי שמביטים במראה. אנחנו מדברות יפה אל עצמנו: לא חלשות אלא מתחזקות, לא "עקומות" אלא מזדקפות, לא "קרש" אלא מתגמשות, והדרך אל השינוי נסללת מאליה, דרך הגוף אל המוח וחזרה. התנועה מחוללת שינוי במחשבה, בדפוסים במוח וברגש, ובתום השיעור אנחנו אוהבות את עצמנו כל פעם קצת יותר. אז גם אם לפעמים אני נופלת לבור 27 שנה לאחור, היום יוצאת ממנו הרבה יותר מהר (ולא בזחילה איטית ומכאיבה) וזוכרת שאני אנושית, וגם אם לא מושלמת פשוט יפה כמו שאני. אז תודה לכן ועליכן קבוצת "הקשישות" שלי, על תזכורת חשובה אוהבת אתכן. ומה איתכן? מתי בפעם האחרונה לא הצלחתן לקבל מחמאה ומה מנע מכן להגיד פשוט תודה כנה?
תכתבו לי כאן בתגובות או במסנג'ר בפרטי או בדף שלי בפייסבוק
