את הסקירה הזו כתבה אליס, שכתבה את ״תראה אותי״. זו אחת הסקירות האהובות עלי, כי בכמה משפטים היא סיכמה את הספר ואת הדרך שבה בחרתי ללכת.
הספר שכתבתי מקוטלג בז׳אנר הרומן רומנטי אירוטי, כי יש בו סצנות סקס גרפיות וכי מדובר על מערכת יחסים בין גבר לאישה. ברגע שהוא קוטלג ככה, לקוראות יש ציפיות מאד ברורות. אני רוצה לרגע להתמקד בכללים האלו, כללים שנכתבו בדמעות של קוראות, ואני ביניהן. שלא יהיה לכן שום ספק, עוד לפני שהתחלתי לכתוב וגם היום, אני קודם כל, ולפני הכל, קוראת מכורה של הז׳אנר.
אז בואו נתחיל…
כלל ראשון: הדמות הנשית צריכה להיות דמות חזקה
במציאות שלנו כנשים, אנחנו לא תמיד חזקות כמו שאנחנו רוצות להיות. בשיחות הערכת עובד אנו מתקשות לדרוש קידום בעבודה, או חס וחלילה העלאה בשכר. כשמישהו מעליב אותנו, אנחנו ברוב המקרים בוחרות להיפגע ולא מוצאות את הדרך להגיב (אחר כך כמובן אנחנו מתחרטות שלא אמרנו משהו ואנחנו יודעות איך בדיוק היינו צריכות להגיב). הסיטואציה היחידה בה אנחנו הכי חזקות היא כשמדובר בילדים שלנו. אז אנחנו הופכות ללביאות. לכן, כשאנחנו קוראות ספר, אנחנו רוצות גיבורה חזקה, שתראה לכולם, שתגיב תמיד נכון בסיטואציות, שלא תיתן לאף אחד לדרוך עליה ושתישאר חזקה לאורך כל העלילה, לא חשוב איזו מכה ניחתת עליה. אנחנו רוצות פנטזיה, ואנחנו הכי רוצות להרגיש המין החזק, לפחות בספרים.
כלל שני: הגיבור חייב להישבר מתי שהוא
לרובנו אין בעיה אם הדמות הגברית בספר מתנהגת באופן נבזי. הוא יכול להיות אטום, הוא יכול להתכחש לאהבה, הוא יכול לעשות הרבה מאד דברים שירתיחו אותנו בזמן הקריאה. אבל מתישהו, במהלך העלילה הוא חייב להישבר. הוא חייב להבין שהוא טעה, וכדאי שתהיה סיטואציה שתשבור אותו ותגרום לו לשנות את דרכיו. הכי טוב יהיה אם הוא ייפול על ברכיו ויתחנן בפני הגיבורה, יבקש ממנה סליחה ויודה בכך שהוא אוהב אותה. רק אז נוכל לסלוח לו ולאפשר להם להיות יחד.
כלל שלישי: הסוף חייב להיות סוף טוב
לא חשוב כמה טרגדיות, פרידות ואסונות יעברו הדמויות הראשיות סוף הספר חייב להסתיים בהפי אנד. הדמויות הראשיות חייבות לצעוד יחד אל השקיעה. כל סוף אחר פשוט לא מחליק בגרון.
כלל רביעי: העלילה חייבת להיות מקורית
כשאני אומרת עלילה מקורית, אני לא מתכוונת לכך שהעלילה כולה מזכירה ספר אחר. זה ברור שקיים גם בז׳אנרים אחרים. בז׳אנר שלנו, אנחנו מחמירות הרבה יותר. גם אם נדמה לנו שסצנה מסוימת בספר שאנחנו קוראות דומה באופן עמום לסצנה מספר אחר שקראנו, אנחנו מגיבות בחומרה. בעיקר אם מדובר בספרים הפופולאריים ביותר בז׳אנר. אני אתן דוגמא: אם ב׳פיפטי׳ הוזכר הסכם בין בני הזוג, אי אפשר להשתמש באלמנט הזה בספר אחר, גם אם ההסכם הוא על משהו אחר לגמרי. אם בסצנה מסוימת הוזכר, נגיד, אמממ… שימוש בחגורה, אז כל כותב אחר לא יכול להשתמש שוב באותו אביזר. הכל צריך להיות מקורי וחדשני.
כלל חמישי: בקטעי הסקס נופלות כל החומות
לא חשוב כמה טינה מתוארת בין הדמויות הראשיות בסיפור, לא משנה כמה הם שונאים אחד את השני. הם יכולים לריב, להתווכח, אפילו לזרוק אחד על השני את כל הכלים מהמדיח, אבל, כשמגיע הרגע שבו הם עושים סקס, שם צריכות ליפול כל החומות. שם, רק דבר אחד ידבר, הכימיה ביניהם. הגבר יהיה רך, אוהב, מפנק והוא תמיד יגרום לגיבורה להגיע לאורגזמה, בכל פעם שהם עושים סקס! והאישה? היא לעולם לא תגיד לו שכואב לה הראש או תמנע ממנו מעשה אהבים, וכמובן שהיא תסלח לו על הכל ברגע שהוא יתמקם בין הירכיים שלה.
כלל ששי: הסיפור חייב להיות אמין
כמה פעמים ראינו סרט בקולנוע או בטלויזיה ואמרנו לעצמנו: ״איזה שטויות, זה הרי לא הגיוני שהוא יפול מגובה של שלוש קומות ויישאר בחיים״. משום מה, כשמדובר בסרט, אנחנו סלחניים, אנחנו אומרים לעצמנו ״טוב נו, זה רק סרט״. אבל לא בז׳אנר הרומנטי. כאן אנחנו רוצות שהכל יהיה מוסבר, שהכל יהיה אמין עד הפיקסל האחרון. אם הגיבורה ישבה קודם, היא לא יכולה לצאת מהחדר בלי שנסביר שהיא קמה וצעדה לעבר הדלת. כל סצנה וסצנה חייבת להיות מותאמת למציאות.
יש עוד כמובן לא מעט כללים נוספים, אבל בואו נסתפק בזה 🙂
אז, כמו שאמרתי, אני קודם כל קוראת ורק אחר כך כותבת. עם חלק מהכללים שהזכרתי כאן לא הסכמתי מעולם, למשל: לי לא חשוב שיהיה סוף טוב לספר, או שהגיבורים ישתנו במהלך העלילה. מצד שני, יש כללים שגם אצלי היו כללים שאי אפשר להפר אותם, כמו למשל אמינות בעלילה.
אבל כשהתחלתי לכתוב, גיליתי שהמשפט ״דברים שרואים מכאן לא רואים משם״ נכון גם פה. פתאום מצאתי את עצמי מפרה את כללי הזהב. כתבתי דמות נשית לא חזקה, כתבתי דמות גברית שלא נשברת לא משנה מה, סצנות הסקס שלי לא עומדות בכללי הז׳אנר ולא חשוב כמה ניסיתי להישאר אמינה, ולא חשוב כמה הצקתי לקוראות הבטא שלי, מסתבר שגם אני ״חטאתי״ וחלק מהדברים לא הוסברו עד הסוף.
ולזה בדיוק אליס התכוונה בסקירה שלה…
