שש שנים מהיום, יולי 2013, יום רביעי בשבוע, אני חוזרת הבייתה אחרי משמרת בוקר בעבודה המאוד לא מתגמלת שלי, אחרי יום עמוס במכירות עם נשים מדהימות, כל אחת עולם ומלואו ובתוכי ריק אחד גדול. שבוע לפני כן ביקשתי העלאה בשכר מהמעסיקים שלי. לקח לי הרבה זמן ואומץ לבקש וקיבלתי סירוב. אתם בטח יכולים לתאר את התסכול. עבדתי בחנות לאופנה במידות גדולות ברמת גן, נסעתי כל יום בשני אוטובוסים הלוך וחזור ועשיתי הכל באהבה. נתתי את כל כולי ונשמתי ללקוחות, עד כדי כך שרובן חשבו שאני בעלת הבית. והם סירבו לתת לי העלאה.
חזרתי אשדודה בשעה 17:00, צלצלתי לסוכנת נסיעות ושאלתי אותה: "לנצ'קה, עד איזו שעה את במשרד?" עד שש היא ענתה. אמרתי לה: "יופי, תחכי לי, אני בדרך אלייך". תפסתי מונית מהתחנה המרכזית לבנק, הוצאתי 1,500 ש"ח מזומן ונסעתי אליה. לנה, אני רוצה כרטיס טיסה להודו. לא רוצה להיות כאן בחגי תשרי, לא יכולה לסבול את הלבד הזה, לא רוצה לשמוע יותר בקרוב אצלך, לא מסוגלת יותר להכיל את העיניים המרחמות עליי ועל הרווקות שלי, לא רוצה להיות במקום עבודה שלא מעריך אותי ולו במעט. רוצה להיות במדינה זרה, עם תרבות אחרת, שפה אחרת, טעמים וריחות אחרים, אין לי מה לחפש, אני רוצה למצוא.
וכך מצאתי את עצמי על המטוס לדלהי בספטמבר. המשפחה לא ויתרה על ראש השנה, את יום כיפור כבר חגגתי בדהרמסאללה שבהודו. אין ספק שזו הייתה חוויה מיוחדת במינה, בעיקר המונסון שפקד אותנו שהקל מאוד על הצום. בית חבד, נסיעה לאמריצר, טקס החלפת משמרות של החיילים בגבול הודו פקיסטן עם ריקודים, נסיעה לרישיקש, סוכות, שוב בית חבד, מלא ישראלים, יהודים. אותה התרבות, אותם האנשים, חדשים אבל מוכרים. הרגשתי את הריק רק הולך ונפער והלב לא מתמלא. כבר שבוע וחצי בתת היבשת ואני מרגישה מיובשת.
יום שני, 23 בספטמבר אני מתעוררת ליום חדש עם דמעות בעיניים ובקשה מה', הקב"ה, מהכח העליון, מהאקזיסטנס, מאלוהי היקום הזה שיעשה לי משהו בלב, שירעיד לי אותו, שירגש אותי כי עייפתי מהשעמום הזה. לא כך תיארתי את הטיול שלי. מזה ביקשתי? התחננתי, זעקתי. ברוב חוצפתי אני מדברת אתו כאילו הוא חבר: "טאטע, אבא, אני לא יכולה יותר, תשלח לי גבר, כזה שיעניין אותי, שיסחוף אותי. בחור רוחני, מעניין, מצחיק, מכיל, ותעשה טובה שיהיה חתיך, כזה שכשאני אסתכל עליו נשימתי תעתק". מה אתם חושבים שהוא לא שלח? שעתיים לאחר מכן הוא שלח אותו במלוא הדרו. גבוה, שחור יפיפה, אף סולד שפתיים בשרניות ומשורטטות ובעיקר פוקוס. קינאתי בו, את הקנאה הכי בריאה שיש. רציתי את מה שיש לו, את המודעות העצמית, את ההילה מסביבו, האורה שלו.
לא הצלחתי להוריד ממנו את עיניי, נתפס לי הצוואר והוא שם לב לזה. גם הוא לא היה אדיש כלפיי. אבל אני הייתי עם אנשים וגם הוא. החברים שלי הלכו והעמיתים שלו לפגישה גם כן הלכו. הוא קם, הכניס את הלפטופ לתיק, שם את התיק על הגב הסתכל עליי, על הדלת, על ושוב על הדלת, שוב עליי ויצא. כל כך כעסתי על ה', באיזה קטע אתה שולח את הקסם הזה ולוקח? חצוף! ואז הרגשתי יד על כתפי. הסתובבתי וראיתי אותו עומד שם ושואל אותי במבטא צרפתי מתוק: "מאי איי ג'וין יו?" יססססס!!!!
הוא לחץ את ידי ואמר: נייס טו מיט יו, איים ג'ימי. לחצתי חזרה ואמרתי שילה. נשימתי נעתקה. ביקשתי או לא ביקשתי? הוא לא שאל אותי מאיפה אני, מאיזו עיר באתי או לאן אני הולכת, לא שאל איפה מתארגנים על סמים או איזו שטות אחרת. הבנאדם לא מכיר אותי, לוחץ את ידי בעודו עומד ושואל: "וואט דו יו דו פור ליוינג?" ואני שותקת, לא יודעת מה לענות לו. הוא שואל שוב ואני לא עונה, בפעם השלישית הוא קצת הרים את הטון ושאל: "וואט דו יו דו פור ליוין? וואי יו דונט אנסוור?" וכל מה שעבר לי בראש זה החוסר אונים מול עצמי עם חוסר הידיעה של, מי אני בעצם? אני בת 29, רווקה, בלי ממון, בלי בית, בלי שום רכוש, אין לי אהבה בחיים, ותחושת ריק איומה כזו שא אחד לא מחכה לי שם בבית. כאילו, יש לי את המשפחה שלי אבל זה לא נחשב, זה מובן מאליו. "אני מאפרת עניתי לו". הוא הסתכל עליי ואמר: "לא לא לא, את לא מאפרת, אני אומר לך מה את עושה, והתיישב. הסתכלתי עליו המומה ולא ידעתי איך להגיב. הוא שאל אותי מאיפה אני ואני בשיא הציניות עניתי לו: "אם אתה יודע מה אני עושה אתה בטח יודע גם מאיפה אני בעולם". הוא חייך וניחש: מילאנו? -לא. ניו יורק? -לא. ברלין? -לא. לונדון? -לא. פריז בטח לא, הרי הייתי מזהה את המבטא אבל את לא משם. אז מאיפה את?? אמרתי לו: הזכרת בדיוק 5 בירת מהעולם, זה מה שיש לך? והוא עונה לי: "אלה בירות האופנה, את חייבת להיות משם". הסתכלתי עליו בפרצוף שואל והוא בתגובה: את מעצבת אופנה, את לא יודעת את זה, אבל אל תדאגי, בקרוב את תדעי. חץ בלב! מאיפה הוא הביא את זה בכלל??
חמש שעות אחרי, שבויה לחלוטין בקסמו, רגע לפני שאנחנו נפרדים, הוא לוחץ את ידי ואומר לי במבטא הצרפתי המתוק הזה שלו (תנסו לדמיין את זה באנגלית עם המבטא): כשהסתכלתי עלייך קודם כל כך רציתי להכיר אותך, לא ראיתי בחורה יפה, ראיתי את האורה שלך. עם כל דקה שעברה הכרתי עוד ועוד צדדים בך, את מעיין נובע, את כמו מגנט, לכל מקום שאת הולכת אנשים רוצים להיות בסביבתך. את יוניק. את כמו פרפר, אבל את יודעת מה הבעיה הכי גדולה שלך? את לא מודעת לזה. אם רק תעיזי לפרוש את כנפייך רק טיפ טיפה, רק להרים אותם, את תעופי כל כך גבוה. תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, תוך שנה מהיום יהיה לך עסק משלך. בוטיק יוניק עם היצירות שלך. משהו צנוע, פשוט ומלא בסטייל. מקום שתוכלי לנגן את המוזיקה שאת אוהבת, מוזרה ככל שתהיה, אפילו בבית. משם לאט לאט תגדלי להיות אחת הנשים המשפיעות ביותר בתחום שלך. אבל כל מה שעליך לעשות זה לפרוש כנפיים ולעוף. הוא לחץ שוב את ידי והלך. והוא צדק. זה לקח לי קצת פחות משנה.
בעוד יומיים אני חוגגת יום הולדת 5 לבייבי שלי, לעסק שהוא כל כולי ונשמתי, הלב שלי, הקרביים שלי. חמש שנים!!!
יש עוד הרבה מה לומר ומה לשתף, אני אשאיר את זה לפעם הבאה. או שאולי כדאי שאתחיל לכתוב ספר?
