מדי בוקר אני מקבלת אל סף דלתי עיתון יומי, מרפרפת בין הכותרות, מתעדכנת מה חדש. ישנם ימים שבהם אני אפילו לא מצליחה לעיין בו, אבל בסוף השבוע, אני צוללת אל תוך הספה ומקדישה זמן לקריאה. עיתון "הארץ", אליו אני מנויה מחולק למספר מוספים, באחד אני קוראת רק כמה מדורים קבועים ובאחר אני מתעניינת בשינויים המרכזיים אבל במוסף הגלריה אני לא מפספסת אף דף, קוראת את הכתבות ומביטה בעיון בדפי הפרסומות, וכל שבוע, בין פתיחת תערוכה, הצגת ילדים במוזיאון או מנוי לקונצרט של אחר הצהריים אני מגלה (כל פעם מחדש) עד כמה המדבר שאני חיה בו יבש ממים אך בעיקר יבש מתרבות.
מהי תרבות עבור האדם? חלק ישיבו כי מוסיקה טובה או הופעה חיה, אחרים יעדיפו ביקור במוזיאון או גלריה חדשה, יש כאלו שנהנים מתאטרון או ממופעי קונצרט וחובבי הקולינריה ימליצו על מסעדה טובה או יריד אוכל. ואז תשאל השאלה….את כל אלו אין בדרום? הרי בירת הנגב מציעה כמעט בכל שבוע מופעים במשכן, מסעדות ברחבי העיר ואפילו מוזיאון קטן. העניין אנשים הוא לא האם ישנם, אלא באיזו מידה, למה ומתי? בא לי דרום תוסס, מתחדש ומפתיע, שהתרבות אינה מסתכמת במופעי השמות הגדולים (בדרך כלל כמחווה על כך שאנחנו חיים בצל טילים) והתרבות היא אינה מוסיקה בלבד. בחודש שעבר, כשביקרתי בבית האמנים בבאר שבע שוחחתי עם אדם חביב שקיבל את פנינו, אמן שכמו שאר חברי הבית לקח על עצמו משמרת בהתנדבות, הוא שיתף (בעצב ואכזבה שהיה קשה להסתיר) עד כמה הוא שמח מעצם קיומו של מקום זה ועד כמה הוא היה רוצה לראות אותו פורח וצומח. כמעט שעתיים בילינו שם, אני ואשת אחי, איש מלבדנו לא נכנס אל המקום. בא לי שהמקום יתעורר לחיים, שיהיה שוקק. בעיר בה אני גרה, שמרו לאורך שנים על קיום מנוי לתאטרון, את השמות הגדולים הצליחו להביא, הבימה ובית ליסין היו שם, אבל ההצגה רצה פעם אחת בלבד, ביום ספציפי אחד ואם פספסת?…פספסת, ואם לא הגעת? זהו. נגמר. ושוב עלתה השאלה? מדוע אין אני יכולה לבחור בזמן שנוח לי? ביום אחר ובשעה שונה? ולמה, במידה וארצה לצפות בהצגה שהייתה יקרה מדי עבור היכל התרבות בעיר שלי אאלץ לנסוע מעל 100 ק"מ? בא לי תאטרון גדול ופעיל, בא לי שהתאטראות הגדולים יחזרו על הפתחים, בא לי שיהיה היצע! בעיר שלי, לא פותחים עסקים בשבת, על אף שמרבית מתושבי העיר חילוניים למדי. כל פעילות עם הילדים מצריכה נסיעה ארוכה, התארגנות והיערכות שבימי שגרת העבודה, כמעט ואינה מתאפשרת. בא לי שתהיה לי זכות בחירה!
ביום רביעי האחרון נסעתי עם משפחתי למצפה רמון, מלבד גשם המטאורים והמופע שרק הבריאה מסוגלת לספק הייתם יכולים לחזות במבול של רכבים המטפסים לאטם אל המצפה, דגדוג של קנאה התנגב אל ליבי, בא לי שיהיה כך לא רק פעם בשנה, רוצה שאנשים יגיעו לכאן לא רק בגלל המדבר, ואם כבר חול…אז שיהיה כאן חול של עשייה ויצירה ורק אחריהם…יבוא השקט!
