יש הבדל גדול בין טרום הבחירות לאחריהן.
לפני – אפשר לומר כמעט הכל על מנת לשכנע את האחרים, בדרכים לגיטימיות, בבחירה "הנכונה".
אחרי – צריך וכדאי לכבד את בחירת העם.
כמו שהוציאו אותי מדעתי אנשים שביקרו את ראש הממשלה או הרמטכ"ל בזמן המלחמה.
לא. אני לא מרוצה, בלשון המעטה, מבחירתו של אדון נתניהו לכהונה שבע מאות שלו.
אבל העם בחר. העם שלי. החברים שלי. השכנים שלי. ההורים של הילדים בגן . העובדים שלי. העובדים איתי.
חלק גדול מהם אני ממש מכבדת. אוהבת.
מותר להביע חוסר שביעות רצון, לחוש מורת רוח.
אבל
הבחירה נעשתה. בהנחה שהיא נעשתה ללא רמאויות ובדרך דמוקרטית לגיטימית, אף בחירה לא טובה או רעה יותר משלי.
ואם בסופו של דבר מצפונו של עובד כיל הוביל אותו לשלשל מחל, אני יכולה לשלשל כמה שאני רוצה… הרוב קובע ועם כל חוסר ההבנה שלי אותו – אכבד.
הא, ומותר לי לקוות שלמרות חוסר האמון המשמעותי שלי במערכת שנבחרה, הם יצליחו מאוד.
לטובת העם. לטובת כולנו.
גם לטובת אילו שנהרו באוטובוסים של השמאל וגם אלו ששילשלו עם פיק ברכיים כי לדעתם אין משהו טוב יותר, או כי אמאבא אמרו להם לשים את הפתק ההוא ולא את זה.
יכולה לא להבין אותם.
חייבת לכבד.
אז… בואו נסתום את הפה לשלוש וחצי שנים וניתן לממשלה הזו להוכיח שבקדנציה האחרונה של נתניהו הוא יכול להביא שינוי אמיתי, משמעותי.
