יצאתי למסע….. הייתי חייבת……..
הכול מקבל שם משמעות אחרת.
בראש מתרוצצות שאלות של מוסר, צדק, חיים ומוות, נאמנות וסדרי עדיפויות עושים חריש עמוק בנשמה, נוגעים במעגלים הולכים ומתרחבים של החיים: האני, המשפחה, הכלל, המדינה, העולם……… ותשובות אין.
פולין – היום הרביעי למסע.
נסענו שעות בתוך נוף מדהים שליו וירוק, כפרים מטופחים ויערות שלא רואים את סופם. כמו באגדות.
ואז טרבלינקה.
קרחת יער.
מוסתרת מעיני כל.
הדרך המובילה לשם קסומה. שביל ירוק רומנטי מלא פרחים, פירות יער ואפילו עץ תפוחים שצמח שם במקרה.
ואז מה שהיה פעם טרבלינקה.
היום יער של 17000 אבנים לזכר קהילות יהודיות שהושמדו. אבנים בגדלים שונים, בצורות שונות, אבנים שמסמלות עשרות אלפי אנשים, בתים, משפחות, חיים שהיו ואינם.
היינו שם אנחנו הדור שנולד לניצולים מתוך התופת
היינו שם אנחנו להוכיח כי הטוב ניצח
היינו שם אנחנו עם הזיכרון וכל הכאב שנשא כל אחד בתוכו
היינו שם עם הנרות ודגל ישראל, הטקס המרגש ושירת התקווה ששרנו בגרון חנוק ומבעד לדמעות שזלגו ללא שליטה
בעזבנו את המקום עברנו שוב בדרך זרועת פרחים ופירות יער ועצים ירוקים.
מסביבנו התעופפו אלפי פרפרים, גדולים, קטנים, צבעוניים, כמו נשמות בדמות פרפרים, שביקשו לזכור, להזכיר ולהחיות את היפה שבחיים
לזכרם.
