לא באמת חשבתי שנצא, היית הפנטזיה.
המצחיק, השובה, החתיך, החמוד, זה שגורם לחלקים השונים להרגיש במקום הנכון.
ואז הצעת שנפגש ואני הייתי ברקיע השביעי.
וכשנפגשנו היה מצוין. גם בפעם השנייה, והשלישית, והרביעית, זאת שגרמה לי לחשוב על זה שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה נפגשתי בפעם רביעית עם מישהו וכמה אני שמחה שזה קרה איתך וזה הרגיש לי מיוחד. אתה הרגשת מיוחד. ואני לאורך הדרך הרגשתי שאני צריכה להתאמץ להזכיר לעצמי שגם אני מיוחדת, ושיש כאן שוויון כוחות, ושכמה שאני רוצה שיקרה, גם אתה צריך לרצות שיקרה. זה לא היה לי פשוט.
וכשלא נפגשנו, הייתי צריכה לתרגל הרבה מדיטציה. כי כל מה שקרה בזמן שהיינו נפגשים נעלם כליל בין לבין. לא הייתה תקשורת, או התעניינות, משהו מאד לקוני. ואני כל כך רציתי אותך, שסלחתי והתעלמתי ואמרתי לעצמי שאני זורמת בתוך הדבר הזה, וממתינה בסבלנות שדברים יקרו.
כל כך רציתי אותך שהתעלמתי גם מפערים שהיו שם בתחומי העניין, זאת נראתה לי פשרה הוגנת. כל כך רציתי אותך שהתעלמתי מדברים נוספים שהפריעו לי, שעם כל אחד אחר סביר שלא היו עוברים מסך. אבל אתה היית אתה. והיית מהמם ומלא קסם עם החיוך הזה שלך שחשף גומה ושן מעט עקומה.
אני מתבאסת מזה שנגמר. אבל גם זה יעבור. אני מודה על התזכורת שאני יכולה להתעלם מדברים ולהיות פחות ביקורתית, יותר גמישה ויותר בקבלה, להצליח להתרגש ולא לאבד את עצמי תוך כדי, לשמור על איזון. חידדת אצלי מה חשוב, ויותר ברור לי היום מה אני רוצה.
כנראה שלרוב דברים לא יכולים לקרות 'עכשיו ומיד', אתה יודע למה אני מתכוונת כשאני כותבת את זה. חבל שלא יכולת גם אתה להיות סבלני יותר ולתת לזמן זמן.
אולי נתראה בהצגה. בטוח שאני אראה אותך.