חשבתי שאני במקום הזה. ואני לא.
חשבתי שאני יכולה לפנות מקום למישהו בחיי, שאני רוצה, ואני מודה שזה מתערבב לי, עד כמה הקשר איתך לא היה כזה שעורר אצלי את החשק לתת או להתפנות ועד כמה חיי כרגע לא אפשרו את זה. הגעתי לתל אביב בעיקר כדי לקדם את חיי הזוגיים, זאת הייתה מטרת העל, ואז מצאתי את עצמי פה עסוקה מעל הראש ולא פנויה לקשר בכלל. ואני תוהה אם זה הפחד מהמקום הזוגי שמניע אותי לקיים חיים שאין בהם מקום למישהו, או במילים אחרות עד כמה זאת המציאות שמכתיבה את חיי ועד כמה חיי מכתיבים את המציאות.
ומה זה מציאות בכלל, האם מכיוון שאני עסוקה בנושא הזוגיות כל כך הרבה בשנים האחרונות, זאת הפכה להיות המציאות?
האמת היא שהתלבטתי כל הזמן, מהתחלה, ואני יודעת שכשאני מתלבטת זה לא. וזה שאני יודעת את זה כבר הפך את העניין לעובדה ולא נתן לסיפור הזה באמת סיכוי. ואולי זה לא הוגן שהחזקתי אותך כמעט שלושה חודשים כשאני ככה. היו פעמים שהלב שלי קפץ כשראיתי אותך, וריגשת אותי והיו פעמים שכלום, אבן. אני חושבת שבעיקר לא היית הבחור הזה שאני יכולה לדמיין את חיי איתו. הצחקת אותי (בהתחלה הרבה יותר), היית סבלני, אינטליגנטי, אהבתי לחבק אותך, לנשק, לישון איתך (שזה ממש לא ברור מאליו) ובכל זאת משהו שם היה חסר, עולמך הרגיש רחוק מדי מעולמי ואני התקשיתי לגשר על הפער. ואולי התקשיתי לגשר על הפער בין המציאות ובין הדמיון.
ואולי זה בכלל לא קשור אליך, אולי אני פוחדת כל כך מקשר משמעותי שאני מוצאת את כל הסיבות האפשריות לא להיות שם.
התעייפתי, ונראה לי שעייפתי אותך ביחד איתי.
תודה על הסבלנות, על זה שראית בי דברים שאני לא תמיד רואה בעצמי
מעניין אם בזמן אחר זה היה יכול להיראות אחרת