לו רק יכולנו לזכור את התחושה החמימה, האהובה, המגוננת, שעטפה אותנו ברחם, ואיך אף על פי כן, ידענו שהגיע הרגע לפרוץ החוצה מעבר לגבולות המוכרים לנו, למצוא את נתיב היציאה אל עולם לא מוכר, מנוכר, ולחוות נפרדות מעולמנו הבטוח. והידיעה שעשינו זאת. בכוחות עצמנו. לא בגלל שאמא ייחלה כבר שנצא, אלא כי הגיע הזמן המדויק לעשות זאת. ברגע זה אני מרגישה כמו אותו תינוק בתעלה, אין דרך חזרה, יש רק כיוון יציאה אחד. צריך למצוא את העוז, לדחוף בכל הכוח, לקבל כנפיים ובכוחות עילאיים לצאת אל העולם החדש שמחכה שם בחוץ, בלי לדעת מהו ואיך הוא מרגיש.
כל כך קשה להשאיר מאחור את אותו מקום מנחם, נעים ובטוח, לנטוש אותו, אבל מגיע רגע של חוסר ברירה.
הפחד המשתק הזה שמונע מאיתנו פשוט לקום ולעשות את מה שהכי היינו רוצים. אני מנסה ללכת עקב בצד אגודל, צעדים קטנים שבקושי מורגשים, הם בעיקר במחשבה באיך שאני תופסת את הדברים ומאפשרת להם לצמוח, להבשיל ולהתפתח. ישנה תנועה לעבר משהו, גם אם הוא עדיין לא ברור ומגובש. מספקת לעצמי תירוצים, אילו רק ידעתי את סוף הסיפור זה היה מקל על התהליך. אבל בינינו, מה שווה הידיעה הזו? הרי הדרך, הדרך ששזורה בחוויות, תחושות, עוצמות, אנשים טובים הם אלו שהופכים את הסיפור ל"הפי-אנד".
ישנו קול פנימי שמבקש להתפרץ החוצה, וכמה שננסה להשתיקו ולביית אותו הוא נעשה פראי יותר ומשתוקק יותר. זו מלחמת אין-ברירה שמתחוללת בתוך ראשי, והאויבים והטובים כולם אחד, כולם אני. ישנו הצורך העמוק להגשים, לצאת לעולם בקול תרועה רמה, לאפשר לקול הפנימי לבוא לידי ביטוי. ומנגד עולים הקושי, הכבלים, הפחד, המחשבות המסרסות והספקניות האם כל זה אמיתי או רק פנטזיה פרי דמיוני הקודח.
בהבלחה של רגע או הארה, החלטתי לייצר פרויקט משלי, אין מאחוריי אף אחד, ה"מוצר" הוא אני. ומי אני בכלל? ימים ושבועות נקפו ולא הנעתי רגל. הגוף מסרב לקבל את הפקודה. מאדם שבנה וביצע כל חייו תוכניות, תחושת חוסר האונים אופפת אותי, אי וודאות לגבי מהו באמת הייעוד שלי ומה ארצה להיות כשאהיה גדולה. ובכלל למה אני צריכה את כל זה, לעזאזל? היה לי טוב בשקט שיצרתי לי, עולם רגוע שאני לא חייבת בו כלום לאף אחד, רק מה שעושה לי טוב, לשבת מול הים, לקרוא ספר על הדשא בפארק כמו סטודנטית חופשיה. הבוקר שלי הפך לקדוש, ואני לא מוכנה ששום דבר יפריע לו. אני מחכה לשקט שמשתרר בבית אחרי שהוא מתרוקן בבוקר ורק אני עם עצמי נשארים בו, מאושרים.
אבל כמו אותו עובר שדוחף לצאת ושולח צירים שמפלחים את הבטן, מתעורר לו ייצור ושמו תשוקה, או שמא זו הילדה הקטנה שם בפנים והיא דורשת יותר. הרעב לשקט מתחלף ברעב אחר של ליצור, לברוא, ללדת משהו חדש. הילדה כדרך הילדים, עליזה, קופצנית ומדלגת מאושר, ולא מבינה שכל כך קשה לי לעשות קפיצת גדילה, לברוא עולם חדש שאני בכלל לא מכירה. אבל היא כבר התעוררה לחיים, לחדוות יצירה ובלתי ניתן לעצור אותה. אין אחורה פנה. ניצת שם זרע קטן שנע באי נוחות ומחפש פתח להתקדם הלאה. פעם ידעתי היטב מה נדרש לעשות, ועכשיו כשזה תלוי אך ורק בי, ליצור יש מאין, מצריך ממני כוחות מיוחדים.
"תשחררי" היא אומרת לי. "התסכולים וההלקאה העצמית לא מקדמים אותך". ברור לי שהיא צודקת. היא חכמה. אין לי במה להיאחז ואני נותנת לה להוביל אותי למקום שבו ההשראה והתשוקה עושים את שלהם. הם הגיעו, אולי כי נכנעתי להם, אולי למדתי פשוט להתמסר.
לפני השינה כשהילדים הולכים לישון, אני לוחשת להם בשקט באוזן כמה הם מיוחדים, מוכשרים, אהובים ומסיימת בכך שהם יכולים לעשות כל מה שבא להם, להגשים כל חלום. אני רוצה להסתכל על עצמי במראה ולדעת שגם אני העזתי להגשים כל חלום. אחרת מה שוות המילים היפות שלי?
תמיד לפני שאני משחררת פוסט חדש, הלב דופק מהתרגשות ושואלת את עצמי למה אני צריכה את החשיפה הזו. הרי יכולתי להסתפק בכתיבה למגירה. אבל יש שם איזה כוח פנימי חזק הרבה יותר ממני, שחושב אחרת וקובע את הטון. אולי הוא מאמין שהוא מספיק ראוי להיאמר ולקבל במה, אולי הוא זוכר איך זה מרגיש לשפוך, לשחרר, להתרגש, לרגש. ואולי פשוט המילים הרבה יותר גדולות ממני, אני כאן רק כדי לאסוף אותן מהר-מהר לפני שייעלמו בחזרה.
יש אנשים שיקראו לזה אומץ, אני יודעת שפשוט לא היתה לי ברירה.
