לא, אני ממש לא זקוקה לעזרה, אני לא מסכנה ולא קרוב לזה.
אני בריאה ב"ה חיה עם בעל מקסים ושתי בנות מיוחדות,
אבל למרות הכל קשה לי.
קשה לי כי אני לא מאמינה שיהיה קל יותר וטוב יותר בעתיד.
קשה לי עם כך שלמרות שאני אדם חכם עם יכולות רבות ועם ולמרות שבן הזוג שלי לא פחות חכם ומוכשר מאחרים ואפילו יותר בהרבה מקרים אני לא מאמינה שנצליח לפתח משהו מיוחד ונתקדם לעתיד בו לא צריך לדאוג.
קשה לי להאמין שיגיע יום בו אעמוד בסופר ולא אחשב או לא אצטרך לבדוק מה מצב החשבון בבנק ולדאוג שמא הפקידה תתקשר לשאול מה קורה?
קשה לי להאמין שיום אחד אגור בבית משלי ולא אתלבט האם לקנות ריהוט כמו שאני רוצה ולעצב את הבית או לחכות עד שנקנה כבר בית ולהסתפק בנתיים בשלל סגנונות ריהוט יד שנייה.
קשה לי שלא להרהר האם ניתן יהיה למצוא משרה מעניינת שתשתלב יופי עם גידול הבנות ולהאמין שלעולם לא אמצא אחת כזו.
קשה לי להאמין וקשה לי עם כך שאני לא מצליחה לעשות את זה.
במעמקים אני מאמינה שהכל פתוח ואפשרי, אבל הריאליות, המבט על המצב של כל הסובבים אותי גורר אותי איתו למעמקי היאוש ומעלה בי ספקות וחששות מלנסות משהו חדש, מלהתקדם ולפתח את היכולות שנמצאות בי ובסביבתי.
אני יודעת קראתי לבלוג להתאהב במציאות, כי אני משתדלת לעשות את זה יומיום, אולם יש ימים בהם קשה לי ואני נשאבת אל חוסר האמון בעצמי שנטבע בי עוד מינקות.