עולמם של הילדים הקטנים הוא עולם קסום.
המתיקות, התמימות, היופי, הכנות, וחוסר הפחד שולטים בו.
אני שייכת לסוג ההוא של הסבתות המדברות המון עם הנכדים, מספרת ,מסבירה, שואלת, אפילו חוקרת והגדולים בטח מגדירים אותי כ"חופרת".
אני סקרנית, רוצה לדעת עליהם הכול, מה הם עושים ומה הם חושבים ובעיקר מה הם רוצים כדי שאוכל להגשים את כל משאלות לבם.
אני מוכנה לתת הסבר לכול שאלה, גם לשאלות המביכות. התמורה ענקית כי הם מביעים את דעתם, כמו גדולים, רק חסרה להם המסננת של ה"לא נעים". השאלות שלהם חכמות והיכולת שלהם להתבונן, לראות, לקלוט ולהגיב עניינית היא מדהימה. הם שמים לב לכל מה שאנחנו מנסים להסתיר.
סבתא, למה את צובעת את השער? – שאל אחד מנכדי.
כי בלי לצבוע יהיה לי שיער לבן ואראה זקנה – אמרתי.
אז עכשיו השיער שלך צעיר אבל הפנים שלך זקנות – ענה….. וצדק.
כל חברותי המזריקות, המנתחות, הצובעות והמנסות להסתיר……. הם יודעים את האמת!
הם יודעים את האמת ואוהבים אותנו למרות ואולי בזכות סימני הזיקנה, הסימנים שיחד איתם קיבלנו את היכולת להעניק לנכדים את כל האהבה, הרוך והסבלנות שיש באמתחתנו בגיל הזה.
יש לנו את הזמן השלווה והרוגע להיות איתם באמת, לחבק, לנשק, לשבח, להתלהב מכול מעשיהם, להקדיש להם תשומת לב אותה הם כל כך צריכים, ולהגשים להם חלומות.
כן הפנים מלאי קמטים, והגוף כבר לא מה שהיה פעם אבל הלב והנשמה גדולים מאי פעם.
ואז, אחרי שכבר התעייפנו מחזירים אותם להורים, צוברים כוח לפעם הבאה, לסיבוב נוסף של אושר והנאות.
