ה-1.1 מאז ומתמיד היה קודם כל תאריך יום ההולדת של אבא, ורק אחרי זה שנה חדשה. ובכלל, מאז חגיגות המילניום אני לא כל כך מחבבת את ה"חג" הזה (קוראים שלמדו איתי בכיתה ה' אולי זוכרים את אירוע המילניום ששילמתי עליו חברתית…). כך שכל חילוף שנה כזה, עם כל החגיגיות שלו – גורם לי לגעגועים עזים.
לפני שנה משפחתי ואני התחלנו מסורת: כל ראשון בינואר כל אחד מאיתנו שולח בלון מאיפה שהוא נמצא – לאבא. השנה זו הייתה הפעם השניה שלנו, ופעם ראשונה של אופיר. היא לא הבינה מה היא עשתה, אבל הסמליות הזו שהיא שלחה בלון יום הולדת לסבא שלה, מרגשת אותי.
השנה, ה-1.1 מסמל עבורי לא רק את יום ההולדת השני שאבא לא נמצא איתנו, אלא גם את החודש האחרון שלנו בארץ (לפחות לשנה הקרובה, אבל מי יודע לאן זה יוביל). הבית באריזות, מוכרים ומוסרים כמעט הכל, תום סיים לעבוד, אני מתחילה לעשות דברים "בפעם האחרונה" כמו להסתפר, והטיסה ממש קרובה. ובתוך כל זה אני חושבת על אבא, על איך הייתי רוצה שהוא יבוא עם אמא לבקר אותנו, יפתח את המפה שבטח שמר עוד מאז ויראה לי איפה הוא ביקר ואיפה הוא שחה בשלושת החודשים האלה שנסע לפרת' בזמנו.
ביום שנפרדנו ממנו, בכוחותיו האחרונים אמר לי "אני רק רוצה שתהיי מאושרת", ומאז המשפט הזה מהדהד לי בראש. אני כל הזמן בוחנת את עצמי, האם אני מאושרת? לרוב המסקנה היא: כן, אני בדיוק איפה שאני רוצה להיות, עם האנשים שאני רוצה להיות איתם, וכשמשהו מפריע לי בדרך, מהר מאוד הוא עף משם.
אז איך מסכמים עשור? זה היה העשור המשמעותי ביותר בחיי. למדתי על עצמי כל כך הרבה, עברתי חוויות מדהימות, מעצימות, מאתגרות ומחשלות, יצאתי לדייטים עם אנשים שונים ומשונים (בעיקר משונים), עשיתי תואר, למדתי סמסטר בחו"ל, גרתי בכל מיני מקומות, הופעתי בטלוויזיה כמה פעמים, הצלחתי קצת להשפיע, הקמתי עסק, מצאתי אהבה ענקית שהחזירה אותי לצפון, התחתנתי, איבדתי אבא, איבדתי דוד, ילדתי בדיוק כמו שרציתי, זכיתי להיות אמא לילדה אדירה, ולגלות איזו משפחה מדהימה יש לי.
אני מוכנה לגמרי לעשור הבא, ומבטיחה שגם בו – אעשה מה שעושה לי טוב, ואגשים את הצוואה של אבא, להיות מאושרת.