חזרתי ממסע משפחתי חד פעמי עם בעלי וילדינו בארצות הברית של אמריקה ואני משלמת מחיר גבוה על הפרשי השעות וטיסת יום. הראש ביקומים מקבילים והגוף בזמן מקומי ניו יורק.
מוסף הארץ שעכשיו סיימתי את קריאתו בחדר האורחים/הסבתות ומה שמשמש גם כמשרד שלי נח לו על הכסא. הקפה השני כבר נלגם כמחצית. השעה שש בבוקר. אני ערה כבר שעתיים וחצי. הציפורים עוד דוממות. שבת.
אמנם קפה שני, אבל כנראה שבזכות המסע האחרון שנמשך חודש וחצי במקום, שבו גם כשהקפה טוב הוא מוגש בכוס קרטון איומה, אני חווה סוג של גמילה חלקית מקפאין.
לולי פגשה אותי בארבע: "לא מסוגלת להירדם אמא". ירדתי והבאתי לה את מה שאבי זכרונו לברכה היה רוקח לי כשלא הצלחתי להירדם. חצי כוס חלב. זה יעזור לך, הבטחתי. אני יושבת ומאזינה למוסיקה קלטית נפלאה באוזניות החדשות שלי, כדי להבטיח ששנת הנמים הטרופה לא תופרע. המוסיקה שמאז הביקור בוורמונט במוזיאון המייפל, לעד תעלה בעיניי רוחי את הנופים ההרריים רבי ההוד ואת השלכת הכתומה המרהיבה שליוו אותנו בדרכנו, דרך עוצרת נשימה ביופייה.
ואני ניטחת באחת למציאות הפחות מרהיבה בארצנו הקטנטונת. כמי שמחוברת מאד להוויה פה, ילידת הארץ הקשוחה הזאת, בדרכי הבלתי מתפשרת אבל הרכה, אני מנסה למצוא את קצה החוט שבכל זאת יאפשר לכולם למצוא את השפה המשותפת. זה מאתגר במיוחד כי הקלפים במשא ומתן שהתחלתי עוד בשהותי בחו"ל, נחשפו מוקדם מידיי ושלא באישורי על ידי אחד הצדדים בפני מי שהאינטרסים שלו אינם בדיוק משלימים.
לאחר שבעלי סיים את חובותיו האקדמיים המקצועיים וכשאנו נפרדים ממש בעל כורחנו מהנוחות של צפון ניו יורק ומתנאי האירוח הנפלאים שלנו, שמנו פעמינו לתפוח הגדול ולג'ונגל האנושי של מרכז מנהטן, שם אפילו הולכי רגל יוצרים פקקים. ובתוך הקיצוניות הזאת, כשהילדים חווים על בשרם את הסיבה להבדלים בין מחירי הנדל"ן של צפון סרטוגה ספרינגס למרכז העולם, כלומר מנהטן, ונאלצים לחלוק חדר אחד עם שתי מיטות קווין עם אמא ואבא לחמישה לילות במחיר של חודשיים שכירות ממוצעת של וילה בארץ, אני זוכה להכנה זריזה למה שמחכה לי פה בקלחת.
הוצאתי ואולי בעצם לא הכנסתי, שלושה ילדים ממערכת החינוך. אחד מהם עם לקויות למידה וקשיי ריכוז קשים. לקחי על עצמי את תפקיד המורה מחוץ לבית הספר ואפילו הסתכנתי בתשלום קנס משקל יתר לאל על בשל חוברת מדעים לכיתה ד' שברוב האופטימיות שלי, או הטיפשות, סחבתי מהארץ. טוב, אולי גם הקניות בסירס ואולד נייבי תרמו את שלהם. אולי זו ערכת הקסמים המקצועית והכבדה שרכשתי לאותו בן שמתקשה, שחלומו המוצהר להיות קוסם.
אבל למרות שחוברת המדעים לא נפתחה, הילדים שיחקו כדורסל, שחו, למדו על הנשיא לינקולן ופועלו למען חיסול העבדות, על מלחמת האזרחים, עשו קיפולי נייר, כתבו יומן מסע, טיילו בהמון מקומות שהציגו גיאולוגיה והיסטוריה, קלטו מעט אנגלית, פגשו אנשים ממקומות שונים בעולם, רכבו על סוסים באופן עצמאי לצד אחותם הרוכבת המקצועית של המשפחה למשך שעה ארוכה בתוך יער עבות ומוצל. למדו שהאוכל הכי טעים הוא הממולאים של הסבתא הסורית שלהם ומרק העוף עם הקניידלך של זו הפולנייה (אל תספרו לה שכך היא מוגדרת).
כנראה שבימים הבאים עלינו לטובה, לאחר שנסתיימו הימים שמוגדרים הנוראים ועבורנו הציעו נחמה גדולה ואושר, אני אמשיך לספר לעצמי, לבן זוגי ולכל מי שסובב אותי, מדוע הילדים הרוויחו הרבה יותר מהעובדה ש"הפסידו" לימודים של חודש וחצי.
אה, ואני כנראה גם אזדקק לכל קסם שהיקום יציע לי החל ממחר בבוקר כדי להתמודד בהצלחה עם האתגרים שלפנינו.
