אלימות נגד נשים, הדרת נערות ונשים בבתי הספר, בצבא ובמרחב הציבורי כולו, זכות לשכר שווה לנשים ואי השקעה מספקת של משאבים במחקר רפואי של מחלות נשים, כולם נתפסים כנושאים "נשיים" שאינם נוגעים לכלל הציבור. הדימוי שלהם כמשהו שהוא עניינן של "פמיניסטיות", שגם הוא כינוי גנאי, לא מאפשר למאבקים אלו לזכות במקום המרכזי הראוי להם. רתימת הציבור הכללי למאבק בפגיעה בנשים הוא התנאי הראשון לשינוי. אפשר לצורך כך ללמוד ממאבקם של הלהט"בים שמחו על אפליה בפונדקאות לזוגות של גברים, עניין חשוב מאד אך נוגע לחלק קטן בלבד מן הציבור, אשר הצליחו לסחוף אחריהם המונים להפגנות, ולהטמיע כעת את המסר שאלימות נגד נשים היא נושא חברתי בוער הנוגע לכלל הציבור. אם המסר הזה יופנם והפגנות גדולות של גברים ונשים ייצאו לרחובות ניתן יהיה להביא לכך שיתייחסו לאלימות זו כמו שצריך, כלומר כמו לטרור.
אלימות נגד נשים והדרת נשים שונות בתוצאותיהן, שכן האלימות מביאה לכך שנשים רבות נאלצות, במקרה הפחות גרוע, להימלט מביתן ומחייהן עם ילדיהן הקטנים למקלטים בעוד בני זוגן האלימים מסתובבים חופשי, ובמקרים הקשים היא גורמת לרצח נשים חפות מפשע, לעתים לעיני ילדיהן הרכים. עם זאת, גם האלימות, גם ההדרה וגם ההטרדות המיניות מקורן אחד: ראיית עולם מעוותת ולפיה אישה היא כנועה, חלשה ופתיינית, היא רכושו של הגבר שיכול לשלוט בה, בהתנהגותה, בלבושה ובמה שמותר או אסור לה לעשות, ומכאן שראוי ומוטב לה לציית לכללים שהוא קובע. השקפת עולם זו מושרשת בגברים שעולם הערכים שלהם שגוי, בלשון המעטה, שחונכו לא נכון או שיש להם בעיות רגשיות ופסיכולוגיות או בעיה של שליטה בכעסים. ההבחנה בין מיעוט הגברים הללו לבין הרוב המוחלט של הגברים הנורמטיביים היא תנאי הכרחי כדי לרתום את כלל הציבור למאבק ולהבין שלא מדובר כאן במאבק של נשים נגד גברים אלא במאבק משותף נגד אלימות ונגד ערכים שאין להם מקום בחברה מודרנית וליברלית. קרבנות הטרור, מעבר לנשים, הם ילדים וילדות שנותרים יתומים או שגדלים לתוך עולם מושגים חולני וחיים בפחד ובייאוש.
יש להקים צוות חירום לאומי בהשתתפות ארגונים חברתיים, ארגוני הנשים, המערכת המשפטית, מערכת הרווחה, המשטרה, משרדי הממשלה הרלוונטיים וכל גורם מקצועי שיוכל לסייע, ולהכין תכנית לאומית למיגור הטרור נגד נשים. יש לבחון מחדש את הפעולות הננקטות כיום, כמו משפטים נגד גברים אלימים שנמשכים בעוד האישה והילדים כלואים במקלטים ותוצאותיהם הם עונשים סמליים. יש לבדוק האם יש תועלת בכך שגבר אלים מקבל עונש מאסר של חצי שנה או שנתיים אם בתום התקופה הוא יוצא לחופשי ורוצח את אשתו, ומדוע מי שיושב במעונות סגורים הן נשים שלא חטאו ולא הגברים המכים? הפתרון שיימצא יהיה חייב לשלב בין תכנית חינוך לילדים ולילדות, החל מגילאי הגן ועד לתיכון, שתעביר את המסרים הראויים, תזהה את החריגים ותטפל בהם, לבין ענישה שתכלול מעונות סגורים עם תכנית שיקומית לגברים אלימים, כמו גם חינוך וסיוע למשפחות בקהילה. כל אלו מחייבים רצינות מרבית ומשאבים. המחאה הציבורית היא הדרך לגרום לראשי המערכת להבין שלא יוכלו להתחמק מן האחריות לתוצאות מחדליהם.
להפגנה החשובה בכיכר דיזנגוף ביום חמישי הקרוב 18.10 בשעה 11:00 ולהפגנות הנוספות שיש לקוות שיבואו אחריה צריכים להגיע ולשלב ידיים כולם, כל אלו המתנגדים לטרור האלימות והמאמינים שהתרחבות התופעה, כמו גם אוזלת היד של מי שאמור לטפל בכך, הממשלה ובעיקר השר לביטחון הפנים ושר הרווחה, הכנסת והמערכת המשפטית, מחייבות את העלאת הנושא לראש סדר היום.
