"לא לכל סיפור יש סוף טוב, אבל זה לא אומר שמדובר בסיפור רע"
הציטוט הזה, של דיוויד בלאט, בסיומו של המסע של קבוצתו בפלייאוף של ה NBA, נגע לי בנקודה רגישה.
בעוד שבאופן אוטומטי כולם יחשבו שהוא הפסיד, הוא בוחר לראות את הדרך שעבר ולא רק את התוצאה הסופית.
נכון, הוא לא הגיע לניצחון המוחלט, הוודאי והחד משמעי.
הוא בוודאי מאוכזב.
אבל זה לא פוסל את ההישג המדהים שהוא וכמובן קבוצתו, עשו לאורך הדרך.
ללא המאמץ לאורך הדרך, הם לא היו מגיעים לקו הגמר.
בהרבה תחומים בחיים, אנחנו מתמקדים בתוצאה:
– עבר או נכשל
– טעים או לא טעים
– כמה לייקים קיבל
– ניצחון או הפסד
אולי זאת באמת הזדמנות לנסות להתמקד גם בדרך.
לא לזנוח לחלוטין את התוצאה אבל לשים לב גם לדרך.
הילד השקיע ולמד למבחן, התעניין בחומר, הראה נכונות.
עבר או נכשל? זה חשוב.
אבל חשובה גם הדרך, הלמידה.
בישלנו מתכון חדש, פעם ראשונה.
טעים או לא טעים? זה חשוב.
אבל חשובה גם הדרך, ההץנסות, החוויה.
כתבנו פוסט חדש בבלוג?
כמה לייקים קיבל? זה חשוב.
אבל חשוב גם מה הפוסט הזה בשבילנו. שיחרר מועקה, שיתף חוויה. עבורנו.
ועבורי, באופן אישי בנקודת זמן זו: סופה של תקופה.
גם אם סיומה לא היה בהכרח כפי שציפיתי או תכננתי,
גם אם סיומה כואב או עצוב (אך נכון),
לא נכשלתי.
חשובה הדרך.
ואם אסתכל לאחור, לאורך התקופה, היה זה סיפור טוב.
סיפור עם עלילה, התחלה אמצע וסוף.
סיפור שהתחיל בדף חלק אבל עם הרבה מחיקות וסימנים מן העבר.
ועליו לאט לאט התחלתי לכתוב את הסיפור שלי. סיפור חיי.
לא תמיד שמח.
לפעמים גם קצת עצוב.
לפעמים מתחשק לקמט את הדף, לקרוע את הספר,
לזרוק הכל לפח!
ואז עוצרים לרגע, מדפדפים לאחור ונזכרים בהישגים.
מדפדפים גם קדימה, כותבים עוגָנים, ציפיות, שאיפות, חלומות.
כותבים את העתיד במקום לקרוא ולמחוק את העבר.
אז הסיפור נגמר, אבל הוא היה סיפור טוב, ממלא, מעשיר, תומך, מעצים.
הוא היה הסיפור שלי.
ועכשיו נושמים.
ומתחילים סיפור חדש.
