שעת בוקר. אני ניצבת נבוכה בפתח המשרד. מיישרת שוב את החולצה ומהדקת לתוך החצאית. הדופק מואץ ואני תוהה אם זו תוצאה של צעידה ברגל מחניון הרכבת, או אולי זו התרגשות של מי שעשתה הבוקר את צעדיה הראשונים כמתמחה בעריכת דין.
הפרקליטות בתל אביב הייתה עבורי תחנה משמעותית בדרך אל היעד. המקום הצטייר בעיניי בעבר כמצודה מבוצרת. כזו שלא כל אדם הורשה לבוא בשער. חשתי הערכה לאנשים הפועלים שם. ימים ולילות שקועים באין ספור תיקים. אין ספור דפים. פיסות חיים. הרגשתי ברת מזל להיות חלק וגם אם הוקצבה לכך שנה בלבד.
הגעתי כל בוקר נמרצת ומלאת עניין. רוצה ללמוד, להבין, לבנות את דמותי כעורכת דין. כל יום היה שיעור מרתק וכל תיק עולם של עובדות ודמויות.
והימים חלפו ואיתם השנה, ובפתח מאיימת המשימה הכי גדולה – בחינות הלשכה.
כבר לא בת 16. השארתי מאחוריי עשרים שנות הוראה וניהול במערכת החינוך והלכתי ללמוד משפטים. חלום ישן שהיה שם תמיד והמתין לשעון המעורר שיצלצל. והוא צלצל. צלצל בעוצמה וסחף אותי. והקשבתי לו.
אז כל התארים, והלימודים וההשתלמויות, דבר לא היה כמו בחינות הלשכה. אין סוף חוקים וקורסי הכנה, אין סוף שעות ולילות חסרי שינה. ובין לבין למדתי לדמיין… ובדמיוני אני צועדת אל תוך אולם הומה אדם. ברקע צלילים מ"רוקי" ברגעי התהילה (Rocky Theme Song). אני מהלכת זקופה. מוצפת גאווה. הקהל מריע. אני מחייכת. מניפה ידיים ויודעת שניצחתי.
אחרי קבלת הרישיון ועם המון המון חששות, החלטתי להקים משרד עצמאי. קפצתי אל מי האוקיינוס שפעמים רבות סוערים וצריך לחתור בהם בנחישות, שעולים ויורדים, שמתוקים וצורבים. אבל אני אוהבת את המים האלה. אוהבת מאוד.
וכשאני מגיעה למשרד. נושמת אל תוכי את ריח הניקיון והפרחים שמפיץ הלובי, משהו בי מתרומם. משתוקק להסתער. בחרתי להתעטף בגלימת המשפט ולצאת רכובה אל זירת המשפט הפלילי. לקרב המילים למען הלקוחות שלי.
מאחלת לכולנו שנעז לצאת לדרך.
שנעז וננצח!
