ביפו בימי טרום מלמת העולם השנייה, יונה ורגינה מצאו זה את זו בביתה של אחותה של רגינה, כשיונה הגיע כהרגלו לאכול שם ארוחת צהרים.
רגינה היתה אישה קטנה וחרוצה, שבמהרה הוא נשבה בקסמה. והיא נשבתה בקסמו. וכך, השניים נשאו.
יונה ורגינה נאלצו לעזוב את הארץ ב-1928, מאחר וכקומוניסטים הם נרדפו על ידי השלטונות הבריטיים. הם השתקעו בפריז יחד עם קבוצת חברים קרובה.
עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד, יונה התגייס כדי להילחם בפשיסטיים. הוא נפצע ברגלו ואף נאלצו לקטוע לו אותה.
כשרגינה שמעה על פציעתו היא הצליחה בדרך לא דרך להגיע אליו. כי היה לה ברור ששום דבר לא ימנע ממנה להגיע אל אהובה.
משם הוא הועבר לברית המועצות כחייל פצוע הנלחם בפשיסטים ורגינה נשארה בפריז. היא ניסתה להגיע בעקבותיו גם לשם, אך בדיוק בזמן זה התחילה מלחמת העולם השנייה ולא היתה לה דרך להגיע לשם, למרות כל המאמצים שעשתה.
כשהמצב הלך והחמיר, היא החליטה לחזור לפלשתינה, למשפחתה ולברוח מהמלחמה לפני שיהיה מאוחר מדי…
בינתיים יונה הועבר לאוש, מקום נידח בקירגיזסטן.
בשנים אלו, השניים כתבו זה לזה וחיכו זה לזה. אך, בגלל המצב, המכתבים הגיעו באופן נדיר, כך שלא ממש ידעו מה באמת מתרחש.
רגינה שהתקשתה להתפרנס בפלשתינה, התגייסה לצבא הבריטי והועברה למצריים בימי המלחמה. כך הרגישה, שהיא עוזרת במשהו ואף בעקיפין ליונה.
השניים חיכו זה לזה, למרות השנים והקשיים של מלחמת העולם השנייה ולאחריה מסך הברזל של ברית המועצות. היו פיתויים בדרכם, שלעיתים היה קל להתפתות אליהם, אבל אהבתם היתה כה חזקה…
זהו סיפור אמיתי ומרגש. המספר את סיפורם של שניים, שאירועי המלחמה ניתקו אותם זה מזו. במשך שש עשרה שנים הם חיו במקומות מרוחקים, בלי לדעת כמעט דבר איש על גורל רעותו, אך לרגע לא ויתרו על אהבתם ועל התקווה לשוב ולהתאחד.
מאחלת לכם קריאה מהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
