אם הייתי חוזרת אחורה בזמן כמעט ארבעים שנה ונזכרת ברגע אחד קטן באותו סיוטון שנקרא בטעות "בית ספר יסודי", הייתי דווקא נזכרת ברגע טוב, אני חושבת שזה היה בכיתה ג או ד. המורה הורתה לי ולעוד כמה ילדים לצאת מהכיתה, ואני, תמימה שכמותי, בהתחלה הגשתי שמחה שנבחרתי, כי היי אני אף פעם לא נבחרת לכולם (בקושי זכרו שאני קיימת). לקחו לי כמה דקות להבין שלא הוציאו אותנו כי אנחנו כאלה מיוחדים, כלומר כן "מיוחדים" , מיוחדים לא מוצלחים שכאלו. ואז הרגשתי השפלה.
בחדר חיכתה לי סמינרסיטית, היא זכורה לי כנעימה ונחמדה וחשוב מזה, היא גרמה לי בפעם הראשונה להבין חשבון. מבחינתי חווית לימודי החשבון הסתכמה בכך שביום הראשון ללימודים פתחתי את ספר החשבון, הסתכלנו טוב טוב האחד על השני ואמרנו "אה אה, לא ילך לנו ביחד". צירוף של דיסגרפיה קשה, דיסקלקוליה וההפרעות קשב לא הולכות טוב ביחד עם הבנת המספרים האלו (שתמיד קיפצו לי מול העיניים).
איזה קסם היא הפעילה, שאחרי כמה שנות לימודים היא גרמה לי להבין מה שמורות מנוסות ממנה לא הצליחו. שום קסם, תשומת לב פשוטה, מעט יחס פרטי, והתאמה של הלימוד ללומדת. אחרי הפעם הזאת שבא למרות תחושת ה"הוציאו את הלא מוצלחים" יצאתי בתחושה של "רוצה עוד". אבל אל היה עוד. כי זה היה רק תרגיל לסטודנטים ולא באמת איזה ניסיון לעזור לתלמידים מתקשים. על שילוב בכלל לא חשבו אז. שהילדים הלא מוצלחים יהיו במקום מרוחק מאתנו, ואלא שרק קצת או שישרדו איך שהוא או שיפלו. לא יודעת למה ביום שני, כאשר הוחלט על שילוב ללא תקציב, בוועדת החינוך, נזכרתי בזה.
אתם זורקים את ילדינו לזבל – מאקו חדשות
גירש את ההורים וקרא להם אנרכיסטים – דה מרקר
אחר כך נזכרתי בימי בלימודי לתואר בחינוך מיוחד. בדיוק אז התגבש חוק החינוך המיוחד וחוק השילוב, וכולם היו מאושרים מאיזה חוק מופלא וכמה נכון הוא. המרצים והמרצות סיפרו לנו שאם ייושם נכון, ניתן יהי לשלב כמעט כל ילד במערכת החינוך. תהייה התאמה של כיתות, תהייה התאמה בתוך הכיתות לכל ילד לפי צרכיו. סיפרו לנו על רעיונות מופלאים, על כך שיעשו הכל כדי שילד יקבל כל מה שצריך על מנת להצליח. היו בין המרצות סקפטיות יותר שאמרו שצריך לחקות לראות כמה תקציבים יועברו, ואיך יכשירו את הצוותים. אבל אנחנו צעירות ומלאות אידאולוגיה היינו באופוריה. לא יודעת למה כאשר שמעתי על כך שיו"ר וועדת החינוך גירש את הורים לילדים עם צרכים מיוחדים מדיוני הוועדה חשבתי על זה.
ואז חשבתי על העתיד. חשבתי על ילדי הגנון שלי, ואל מה יקרה אם אחד מהם יזדקק לעזרה למצות את מלוא היכולת שלו ("את מסוגלת ליותר" היתה האמירה החביבה על מורי לאורך השנים). חשבתי על מערכת חינוך שמשקיעה בחמש יחידות מתמטיקה, אבל לא מסוגלת לדאוג לצד השני של המשוואה. חשבתי על מדינה שבמקום ללכת קדימה לחזון חינוכי חדש בו לכל אחת ואחד יש מקום בכיתה. לחזרה לאותם שנים בו בכיתות רבות התחבאו ילדים מתוסכלים החושבים שהם האשמים שהם לא מצליחים. שנים בהם ילדים בילו במסדרונות כי לא הצליחו להיות בכיתות. או פשוט נפלטו ונשלחו לבתי ספר מבודדים. ושלא תחשבו לרגע שלא נעשית בבתי הספר של החינוך המיוחד עבודה נהדרת. הצוות בבתי הספר האלה מרומם ילדים, אבל הוא לא אמור להיות הפתרון הראשון.
רפורמה הגונה, נכונה, הרוצה להטיב עם הילדים. הייתה מאפשרת לתת לילדים בחינוך הרגיל את אותם תקציבים שיש בחינוך המיוחד. רפורמה טובה מאוזנת הייתה רואה בשילוב מטרה עליונה, שמשפרת את חיי הילדים עם צרכים מיוחדים ובעצם את כל הילדים. היא הייתה מלמדת שגם למי שמתקשה יש מקום לידינו, הייתה מלמדת את הילדים הרגילים כי ילד בכיסא גלגלים יכול להיות חבר נהדר ויידעו איך לעזור לו להתנייד. הם ידעו שילדה עם קשיי תקשורת היא מקור נהדר למידע אם רק ידעו איך לתקשר איתה. אם הרפורמה לא הייתה עסוקה בבירוקרטיה ובפשטות, היינו יכולים לגדל פה דור של ילדים עם מודעות גדולה לאחר לנגישות והתחשבות. ויותר מזה דור בו אלפי מבוגרים עם קשיים כאלו או אחרים, הם חלק אינטגרלי מהחברה, כי לא גדלו מבודדים.
העצוב הוא שאת חברי הכנסת שהצביעו בעד הרפורמה, שיקולים אלו לא עניינו לחלוטין .