לא במשחק

ראיתי אותה על הבמה. הם שמו אותה בשורה השלישית והאחרונה. היא זזה כל כך יפה. היא מושלמת. היא שלי. אבל למה היא לא בשורה הראשונה? איך הם לא ראו את הכישרון שלה? אופס, היא מפספסת את התנועות. אופס, הנה שוב המבט שלה גולש הצדה. יותר מאוחר אשאל אותה מה הסיט את תשומת לבה והיא תאמר שבהתה באיפור של המדריכה שלה. אני ממקדת את המצלמה עליה. אני לא רוצה שהיא תראה את זה עוד כמה זמן ותיזכר שהיא הייתה בשורה האחרונה. כך, כשהפוקוס עליה, אוכל למכור לה סיפור אחר. היא מאושרת. היא בכלל לא מבחינה בדרמה שמתחוללת בתוכי. הם זכו במקום השני והיא מרגישה שהם ניצחו ורק אני תקועה עם הזיכרון מאותה תמונה שלי בגיל 7, בחוג הבלט, כל הבנות בפלייה מושלם ורק אני בפה דה בורה. בשורה השלישית. האחרונה. מאז אני תמיד במירוץ לשורה הראשונה.

השבוע זה קרה לי שוב. נורא רציתי להיות חלק מחבורת המתנקות. היה נראה לי ממש פשוט. הרי כבר עשיתי שבועיים דיאטת כרוב, תרגלתי חמישה ימי שתיקה במנזר בהודו, ילדתי בלי אפידורל פעמיים, אז מה זה בשבילי 5 ימי אורז מלא ומש? ממש לא סיפור. אז זהו, שכן. הייתי נטולת כל שמחת חיים במשך שלושה ימים. אכלתי את העלים הירוקים שלי ודחפתי אותם בכוח לפה. פעם אחת תצליחי לעשות כמו כולן. עוד 36 שעות וגם לך יהיה פוסט מאושר ושמח על איך ניקית את גופך מרעלים ומCRAVING מטורף לפחמימות. בשנייה אחת של קריזה פרשתי שוב מהמשחק. זה לא בשבילי החרא הזה. שתיתי את סם הקפאין שלי בשקיקה וחזרתי לעצמי בעודי נפלטת מגליה של עוד חבורה.

כשהייתי בת 20 כתבתי שיר למגירה שנפתח במילים "מרב רצון להיות אחרת שכחתי קצת להיות אני". מאז זוהי מנטרה שמזמזמת לי באוזן ללא הרף. להיות אני. עד הסוף, עד הקצה, גם אם זה לא "מקובל", "מגניב", "קול", "עם פאסון". אני נופלת למכביר. אני נכשלת לתפארת. אבל אני גם גאה בעצמי על כל פעם כזו בה זיהיתי את המשחק ובחרתי שלא להשתתף בו.

המראה שילדתי לפני שש וחצי שנים מזכירה לי כל פעם מחדש את המשחק החברתי הזה. היא מעירה בי את כל השדים הרדומים ומוכיחה לי  שעד כמה שאני חושבת שאני לא במשחק, משהו בי דרוך תמיד לשמור על הכללים. המכסה שנישאתי לו לפני תשע שנים מוכיח לי בכל יום מחדש כיצד אפשר לבחור בעצמך, גם אם זה לא הדבר הכי פופולרי שקיים. והיצורה המתוקה שיצאה ממני לפני כמעט 4 שנים, אותה הילדה שתמיד רציתי להיות, שרק נכנסת לחדר וכולם נמשכים אליה כמו מגנט, מאותתת לי שזה עוד צד שקיים גם בי. זאת החבורה שיצרתי לי בבית. אנחנו נעים יחד על לוח המונופול ההפכפך של משחק החיים. אוספים רגעים ותמונות ובונים לעצמנו את הכללים שלנו.