חלב אהבה
ימי ראשון קשים לי. אני הולכת ללב 24/7 – סדנת משחק מול מצלמה עם נערים ונערות על רצף הזנות. אני אוהבת אותם. את כולם. אין לי דרך להסביר את מה שקורה לי – כמו אם מניקה, הפולטת חלב מול תחושת רעב של תינוק, כך אני פולטת חלב אהבה. בלילות ראשון לפעמים אני בוכה. לפעמים אני חושבת שאלו לא הדמעות שלי הזולגות אל תוך הכרית. אולי אלו הדמעות שלהם. אני מחבקת אותם בסוף כל פגישה. גם מנשקת על לחי. זה תמיד מלווה מצידם במבט של הפתעה.
במהלך השיעור – עונג צרוף. הם שחקנים מעולים. יצירתיים. חכמים. רגישים. מצחיקים. הרחובות הם בית הספר הכי טוב למשחק (הישרדות). בלילה חשבתי – אם הייתי יכולה – הייתי הופכת את הצלעות שלי לבית, ורוקמת מהלב שלי שמיכה גדולה, אדומה, ומכסה את כולם – שלא יהיה להם קר בלילות. בטח ובטח שלא הייתי מרשה להם להסתובב ברחובות.
אבל הצלעות שלי אחוזות במקומן, והלב שלי לא נפרם לחוטים. ובכל זאת, אני מזכירה לעצמי, זה המקום ממנו צומחים אנשים חזקים.
10 שנים אני עובדת עם אוכלוסיות סיכון ברחבי הארץ. עבדתי עם עשרות קבוצות של ילדים ונוער אבל גם עם מבוגרים וקשישים. תוך כדי תנועה למדתי הנחיית קבוצות, קולנוע, לימדתי משחק והפכתי לבמאית ותסריטאית. אבל יותר מהכל למדתי את היכולת האדירה של משחק ומצלמה לעשות שינויים מרחיקי לכת בחייהם של אנשים.
ל"לב 24/7" הגעתי בזכות לי אביטל – אחת מהאנשים המופלאים שעובדים עם נוער על רצף הזנות באחד השלטרים בתל אביב. לי בקשה ממני להעביר להם סדנת משחק מול מצלמה. פגשתי אותם – כל אחד בא ממקום אחר, מרקע אחר, מחיים אחרים. לרובם ככולם אין בית בטוח לחזור אליו, הם מסתובבים ברחובות ומוכרים את גופם – חלקם בעבור קורת גג, חלקם עבור אוכל, חלקם בעבור סמים שיעזרו להם לשכוח דברים. בכולם התאהבתי. יש בי אהבה גדולה לאנשים פצועים.
לארוג יופי מחוטים של כאב
באחת מהן – א. זיהיתי כשרון גדול מהול בכאב. אינטליגנטית. מבריקה. פגיעות מהולה בעוצמה. היא באה ממשפחה טובה. כך סיפרה. דברים קרו בדרך. היא נשרטה. צילמתי אותה עושה מונולוג – ביצוע מושלם. הראיתי לה את עצמה. אמרתי לה שהיא יכולה להיות שחקנית מדהימה. היא ראתה את זה גם. החלטנו שנעשה לה showreel – תיק עבודות שאותו היא תוכל להראות למלהקים המחפשים נערים ונערות מוכשרים. שלא תהיה תלויה בהבטחות שווא במחיר מלא מצד מפיקים מפוקפקים.
ישבנו אחרי השיעור. דברנו הרבה. היא נפתחה. בכתה. דיברנו על הרס עצמי. אמרתי לה שההפך מהרס עצמי זו יצירה ומול הכאב עומד היופי. אפשר לארוג יופי מחוטים של כאב. היא נתנה לי לקרוא את הדברים שהיא כותבת. הראתה לי ציורים שהיא מציירת. סרטים קצרים שהיא עשתה. בסוף המפגש התחבקנו ארוכות. "מזל שראיתי אותך בדרך", אמרה, "שכחתי מהמפגש הערב – הייתי בדרך לקחת כדור שינה".
אומרים "כל המציל נפש…" אבל אני לא מתיימרת להיות מצילה. רק האדם יכול להציל את עצמו. אבל אם יש מישהו בדרך היכול לתת לו יד, להראות לו כיוון. לתת חיבוק. לא לשפוט. להתבונן בו בעין טובה – יקל עליו הטיפוס מתחתית השאול אל מישור החיים.
ולשם כך אני מגיעה.
אני יודעת הרס עצמי מהו. אני יודעת שכל יופי, עמוק, מקורו בכאב.
מהמפגש הזה יצאתי שמחה. הרגשתי שגם אחרי שאלך, היא תזכור אותו עוד הרבה זמן.
חודש אחר כך שמעתי שהיא עזבה את השלטר וחזרה לבית של אמא שלה. החליטה להשלים בגרויות. אולי תירשם ללימודי משחק. אולי ללימודי פסיכולוגיה. החליטה שהיא יוצאת לדרך חדשה.
אני יודעת שהיא תהיה בסדר. שהיא תוכל להפוך פצעים ליצירה, שהיא מוכשרת, שהיא חזקה.
לעולם לא אשכח אותה
הכותבת היא שחקנית, בימאית, מנחת קבוצות להתפתחות אישית באמצעות משחק ומצלמה ומומחית להופעה מול קהל ומצלמה.
קישור לדף העסקי "גסנר מאיה משחק מול מצלמה"
קישור לדף הפייסבוק שלי
ליצירת קשר – ניתן לכתוב הודעה או להתקשר ל0544782806