אני עומדת בבידוק הבטחוני בשדה התעופה.
"דרכון בבקשה" אומר לי הבודק הבטחוני.
אני מגישה את הדרכון ומחכה.
הוא מציץ בתמונה בדרכון ואז בי, ושוב בדרכון ושוב בי.
"מירב?" הוא שואל.
"כן". אני עונה.
"אולגה??" הוא שואל. כמעט צוחק. "מה קשור האולגה?"
אותו ריטואל. כל פעם מחדש. ככה זה כשאת מסתובבת עם לוק של תימניה – תלתלים, עור שחום, חמת מזג, רק מה? אולגה.
הייתם מצפים שמאחורי השם המאוד לא אקזוטי הזה, יסתתר סיפור מעניין ממש. סיפור הירואי על מישהי שהצילה חיים, תרמה כליה או מח עצם, או מינימום שלפה איזה ילד מתוך בנין בוער. ובכן, צר לי לאכזב אתכם. הסיפור פה כל כך משעמם ולא סקסי, שהוא יגרום לכם להרים את הגבה עוד יותר גבוה.
אולגה היתה אחות של סבא של אמא שלי. היא אולי היתה אישיות קסומה, ואולי אפילו יפת תואר בצורה קיצונית, אבל לא בגלל זה קראו לי על שמה. הסיבה שבגללה אני מסתובבת בעולם עם השם הזה, היא הרבה יותר דבילית. אולגה הלוותה לסבא ולסבתא שלי כסף. ככה פשוט. ולא שאני לא מעריכה את זה. הם כנראה ממש היו זקוקים לכסף הזה וכנראה היה מדובר בסכום לא קטן. אבל מפה ועד לקרוא לי על שמה? נראה לי קצת על הצד המוגזם.
אתם בטח שואלים את עצמכם, אם זה כל כך מפריע לי, למה לא מחקתי אותו במהלך השנים? מה הבעיה ללכת למשרד הפנים ולשנות. אז קודם כל תדעו שניסיתי. ניגשתי למשרד הפנים וביקשתי לשנות. ואז אמרו לי שלא מספיק להביא תעודת זהות אלא צריך גם דרכון. מבט נוסף בתור הארוך המשתרך מאחורי – והבנתי שאין שום סיכוי שאני עוברת את זה שוב. ויתרתי.
ואז הגעתי למסקנה שאני כנראה אשאר אולגה. קודם כל כי לא מתעסקים עם המתים. הדבר האחרון שאני צריכה זה שהיא תבוא לרדוף אותי כי היא נעלבה. וחוץ מזה, הסיפור הזה מתברר כשובר קרח מעולה במסיבות. וזה לבד מצדיק שאשאיר אותו. ואחרי הכל, השם הזה מגדיר אותי. תימניה יקית. קצת משני העולמות. אחת שאוכלת סחוג בשעה 17:00 בדיוק.
