אתה מאבד את הבן הבכור שלך.
אני לא יודעת אם זה אכפת לך, אני לא יודעת אם זה חשוב לך, אבל זה בדיוק מה שקורה.
אם הוא לא חושב כמוך אז הוא "מתבלבל" וצריך ליישר אותו. אולי אתה זה שצריך יישור?
השבוע הוא קיבל הודעה שהוא לא התקבל ליחידה שהוא רצה וייתכן שבגלל המיונים אליה הוא גם פספס מיונים אחרים וכרגע מצבו בצבא לא ידוע והוא מחכה לתשובות מקצין המיון.
התגובה שלך הייתה מזעזעת – "את מבינה שעכשיו הוא יקבל תפקיד שולי ולא יעשה עם עצמו כלום 3 שנים. את מבינה שהוא יקבל כזה תפקיד שזה יהיה בושה בכלל להגיד מה הוא עושה בצבא?"
אז אני לא מתביישת בו וגם לא אתבייש בו. מקסימום אהיה מאוכזבת בשבילו אם הוא לא יעשה מה שהוא רוצה ומה שעושה לו טוב.
במה בדיוק אתה מתבייש? בילד המדהים הזה? בילד שעובר אותך מכל כך הרבה בחינות?
אף פעם הוא לא היה מספיק טוב בשבילך. מה שהוא לא עושה, הציונים הטובים (בטח יותר טוב משלך לך היו ואני יודעת כי הייתי שם), המגמה הריאלית (שאתה להזכירך לא עשית), החברים הנהדרים שיש לו (איפה הם ואיפה החברים שלך) ויש עוד ברשימה.
והכי כואב זה לראות אותך עם הבן השני. לא משנה מה הוא יעשה וכמה תכעס עליו אחרי 2 דקות אתה שוב צוחק איתו ומעביר דחקות.
אתמול הבכור אמר לי: "אימא אם אני הייתי מדבר אל אבא כמו שאחי מדבר אליו הוא היה צורח עלי, אבל איתו זה בסדר".
ואני, הלב שלי מתכווץ. כי הוא צודק ואני לא מצליחה לעשות שום דבר.
ואני יודעת שברגע שהוא יוכל הוא יעזוב את הבית, ומה שהוא יכול לא לספר לך – לא משנה אם זה בשורות טובות או בשורות רעות, הוא מעדיף לא לספר לך כי הוא לא יודע לאן תיקח את זה.
חבל שאתה לא רואה שיש לך שני ילדים מדהימים ולא רק אחד
