את הקעקוע הראשון שלי עשיתי לפני 5 שנים. Late Bloomerit
אין לי מושג מאיפה הגיע החשק הזה ,אך מרגע שהגיע אי אפשר היה לעצור אותי. היה ברור לי שזו תהיה ציפור… והיה ברור לי, מה שלימים יתברר כחוק האישי שלי- את הקעקועים שלי אני רוצה לראות ! אין מצב שהם יהיו חבויים במקומות נסתרים מעיני…
בחרתי את הסנונית הזו , שוב מבלי לדעת למה.. אבל הרגשתי בצורך המיידי לעשות את זה. קיבלתי המלצה על סטודיו "פסיכו" בדיזנגוף סנטר וקבעתי פגישה. כשעליתי לקומה השלישית בסנטר, נגלתה בפני עיר הקעקועים שעל אף שיטוטי הרבים במקום לא ידעתי כלל על קיומה.
בחדר ההמתנה הייתי המבוגרת ה(לא) אחראית היחידה ולא היה אכפת לי…
הציור שבחרתי הפך במהירות להעתק דיו והוצגתי אחר כבוד בפני מי שעתיד לבלות אתי את חצי השעה הקרובה ולכתוב לי על העור .
הבחור שהיה מנוקב ומחורר, אך סימפטי למדי, לא הרבה לדבר, הוא שמע מוזיקת דת' מטאל בווליום אדיר וביקש שאושיט את הזרוע עם הציור שעליה כדי שיוכל להתחיל. כל הסצינה נראתה הזויה. סמול טוק שניסיתי לנהל איתו על "אתה בטח לא רואה הרבה נשים בגילי כאן…" נתקלה ב" שבי רגוע"…
הזמן עבר לא ממש בנעימים. העסק הזה כואב…אמנם ציור קטן יחסית אבל כואב. ברגע מסוים עלו מן האוב נשימות שלמדתי בקורס הכנה ללידה לפני מיליון שנה ותרגלתי אותן… זה כאב..
ואז הסתיים. וניילון נצמד והוראות טפול ו…יש לי קעקוע…
ויודעי דבר אמרו- תיזהרי, זה ממכר. ואני אמרתי – מה פתאום זה האחרון…
וזה ממכר… זה כואב וממכר…
ואז כמה חודשים לאחר מכן , אחרי אירוע לא סימפטי חזרתי לשם וכתבתי על העור Breathe , וחודש אחריו ציירתי לב… ואז דגיג קטן על הקרסול כי זה סמל לשפע…
והיו מי שהרימו גבה, והיו מי שקיבלו חשק והלכו לעשות גם…
ואז …ושב במקרה (או שלא) נתקלתי בקעקועי אצבעות באחד האתרים.
זה היה מהפנט. הציור של פרח הלוטוס המהמם בעדינותו והפרשנות של תורת המזרח, שזה סמל לאדם שיצא ממקום חשוך ואפל למקום מואר- עשו את העבודה.
חיפשתי מי יכתוב לי על האצבעות ומצאתי את מאשה. מאשה עובדת בשיטה המסורתית של מחט ודיו Stick and Poke. היא מקסימה ועובדת בבית ועשתה עבודה נפלאה…
הקעקוע על האצבע גרר הרבה יותר תגובות, ושוב הרמת גבה, ושוב "איזה יופי גם אני רוצה". וההתמכרות…
ואחריו בא הכתר, והיהלום שבכתר, והסמל של וונדר ומן והעין הטובה (כנגד עין הרע) והחץ שמראה שצריך להמשיך תמיד קדימה…
ושתי האמות נותרו לא מקועקעות כי שם אני עונדת טבעות תמיד…
וכך מצאתי את עצמי עם תזכורות חקוקות בעור למה חשוב בחיים, ותזכורות חקוקות על האצבעות למי שאני, ובמקום משפטי השראה ומנטרות, אני פשוט מסתכלת על האצבעות ונזכרת איפה הייתי והיכן אני היום ואז מסתכלת על הזרוע וחושבת שאם הספר "לאכול, להתפלל ,לאהוב" הפך לרב מכר בינלאומי, אז הספר שכתוב לי בעור "לעוף על החיים , לנשום ולאהוב" הוא הרב מכר הפרטי שלי ובכל רגע נתון נכתבת עוד מהדורה שלו.
