מה המוזה שלך?
אותו מושג המצליח לאורך ההיסטוריה ליצור זיק גאוניות, מעלה את היומיומי לנשגב ,השבלוני ליחיד במינו, העשייה היומיומית לאומנות. האם רק באומנות או באופנה? גם בחיינו אנו שואפים להשראה שתזניק אותנו מעלה, תקנה לנו כלים ליצור טוב יותר, להרגיש את החיים חזק יותר. גם אנו רוצים ליצור חידושים, לשפר את הקיים, לשאוף למשהו הזה שנותן לנו קול פנימי משלנו. שכשאנו חשים בו לבנו נעצר, הדופק מואץ ואנו יודעים שעבורנו רגע זה הוא רגע מכונן.
עורכת אופנה ידועה אמרה ( בתרגום חופשי) " זמן תמיד מנצח. הניצחונות שלנו הם רק דחיה אך לעיתים הדחיה אורכת חיים שלמים"..
אך לפני שנדבר עלינו, ד"ר דייויד גרייבס, מרצה בכיר בתחום פילוסופיה של האומנות, בהרצאתו " שתנוח עלי המוזה", בשבוע האופנה בחולון, סקר את נושא המוזה ותפישתה לאורך ההיסטוריה בדרך כה סוחפת שחזרתי לרגע לימים הטובים כסטודנטית לתולדות האמנות ולמוסיקה באונ' תל אביב. ימים בהם העיסוק ברוח והשראה היו חוויה יומיומית עבורי .. היו זמנים…
איריס ואן ארפן קוטור חדש. מוזיאון העיצוב חולון. מאוסף מוזיאון חרונינגר.
אז.. מה זה מוזה? השראה פיוטית. נותנים לה האנשה. בדרך כלל היא אישה. מכיוון שרוב האמנים והסופרים לאורך ההיסטוריה היו גברים, זה רק טבעי.. כמו אישה היא מפתה ומסוכנת, יש בה משהו תמוה, ידע מיוחד. היא מאיימת ומסוכנת אך גם מפתה וחיונית. האמביוולנטיות מהותית להשראה- נפלאה ונשגבת, אך גם שובבה וקשוחה.
בתקופה הקלאסית-
מתוחכמת אך פשטנית וילדותית. 9 מוזות. כל אחת אחראית על תחום יצירה אחר. אך הן לא פיסיות. הן אלגוריות ומטאפורות לסוג של רוח המלווה את האדם כל ימיו.
המונחים החלו כאן-
IN SPIRITUS= מלווה ברוח. זה הוביל ל INSPIRATION= השראה.
IN GENIUS= שד שנכנס באדם והאדם פועל כשהשד בתוכו. "נכנס בו השד". ומכאן- INGENIUS= גאוני.
בימי הביניים-
יש רק אל אחד ולכן רוח הקודש היא מתנה משמיים. הגאוניות היא של אלוהים שלפעמים נכנסת לגוף האדם ופועלת דרכו.
בתקופה ההשכלה- מוזה שמוזה…
עידן ההמצאות, הפיסיקה, המונחים הרציונאליים, שכלתני ומדעי. ההשראה והגאוניות האמנותית אינה מגיעה ממקור חיצוני אלא מתוך נפש האדם פנימה. באינטלקט וברציו. באותה תקופה הוקם מפעל האנציקלופדיה שהוכיח ויצר יחסים שטרם נראה וקשרים חדשים בין דברים.
הרומנטיקה-
תקופה האור והחושך. רוח האדם פועלת כנגד איתני הטבע. האהבה מנצחת הכל. לא הכל מדע וכימיקלים במוח אלא רוח האדם שנוגעת בנשגב. בעצם החליפו תעלומה אחד בתעלומה אחרת..
התקופה המודרנית-מוזה שמוזה 2.
כאן אנו מדברים באיזם.. מודרניזם…. לא אידאליזציה ולא רומנטיזציה. הבט על המציאות בגובה העיניים ותגיד מה אתה רואה. בלי קשקושים. לעבוד ולא לחכות לרוח. עבוד ללא ליאות. אל תחלום, אל תנתח. פשוט תעבוד וההשראה תגיע. היצירה היא מלאכה ולא משהו מסתורי. כאן המוזה בשפל המדרגה מבחינת מעמדה.
אפילו אוגוסט רודן אמר " השראה זה סיפור פיות כדי לשעשע את הבורים".
האומנים עבדו קשה והרבה. יצירותיהם היו בחלקם טובות יותר ופחות וחלק מהן נכנס לקטגוריית נעלה.
כלומר, גורם חיצוני כמקור להשראה פיוטית היא תפישה שקיימת מיוון העתיקה ועד עצם היום הזה. אנו מחפשים השראה בכל דבר ובכל מקום.
אפילו המונח IN THESO שבפרושו- האל בתוכו הפך ENTHUSIASM= התלהבות.
רוח, שד, אל, גורמים חיצוניים אובייקטיביים, לא רציונאליים, עם שגעון בתוכם וסוחפים.
הגורם האובייקטיבי- הגיון פנימי של מערכת. כמו בשח מט.
לאופנה הוויקטוריאנית היה הגיון משלה. לכל פרט יש הצדקה וסיבה. נובעת מתוך ההיגיון של התפישה באותה התקופה.
נראה זאת כמובן באומנות. לדוגמא– הקוביזם. אולי אנו לא מבינים מדוע ציירו כך ושברו כל דגם למיליון חלקים אבל יש לזה הגיון פנימי. שני ציירים שונים ציירו באותו סגנון. פיקאסו מימין, וג'ורג' בראק משמאל. ההיגיון הפנימי לא שייך להם אלא לקוביזם.
ובאופנה? ככל שרכיב במערכת מקושר יותר אינטגרלי לרכיב אחר, נוצר סגנון או אמירה אופנתית יותר מעוצבת יותר משמעותית. ככל שההיגיון יותר חזק, ברור למה מתאים אפילו ללא סדר רציונאלי.
דוגמא? ניקח את שאנל.
פשטות, פונקציואנליות ונוחות יחד עם אלגנטיות. השמלה השחורה הקטנה. אחד מעמודי התווך של שאנל ומחידושי המאה ה 20. מציגה פשטות, שחור לבן. בלי קשקושים. גם ללוגו יש הגיון פנימי ברור.
לאחר מספר שנים, ב 1947, מציג DIOR הגיון חדש. רוצה לחזור לקימורים ומציג גם חומרים אחרים.
בשנת 1951 כריסטובל בלנסיאגה מציג שוב הגיון חדש. החבית.
והיום: כמו תמיד. יש הצהרה, אמירה. במקום לדבר ולהסביר עברנו להראות. היצירה עצמה מפגינה את ההיגיון הפנימי. זהו סוג של קורח. שכאתה רואה את זה את יודע שזה זה. זה קשה לעשיה ולהשגה. כשנתקלים בזה מתלהבים, המילים נעתקות, מרגישים שזה זה. ההיגיון הפנימי לא מוגדר יותר. חשים בו, הוא משגע אותנו וסוחף.
ומה עם התחום הלא רציונלי-
כאן נכנסת ההכרה האינטואיטיבית. התחום הנשי והפחות גברי. מילה גסה לאורך 300 שנה. תפישה עם רגשות, פתיחות ורגישות. זאת למול האנליזה הגברית, הסגנון של "השורה התחתונה". היכולת להבין משהו מתוך זה שאני חש.
חוש- SENSE. משמעות-SENSE.
על ההיגיון הרציונלי והלא רציונאלי נוסיף את להט היצירה הסוחף. את ה FUROR POETICUS- תאוות היצירה, החום, הלהט והזעם.
איריס ואן ארפן קוטור חדש. מוזיאון העיצוב חולון. מאוסף מוזיאון חרונינגר.
מרמברנדט ועד היום האדם נתפש כאינדיבידואלי. קודם חשבו שכל אדם הוא פגום. חיקוי עלום של האידאל הקלאסי. התקופה המודרנית שנתה תפישה זו.
ואן גוך ראה עולם ומלואו בתוך עצמו. ראה אותו כנפלא ולא כפגום. לא רק במבט בעיניים אלא גם בציור טבע. אפשר לצייר דברים כמו שאני מרגיש אותם. זה רעיון גאוני. זה סוחף.
הנוסחה- לעבוד . גם מאטיס ורואו עבדו קשה והרבה. דרך העבודה מפנימים יותר ויותר את ההיגיון שהאמן מנסה להחצין עבור המתבונן. אם אני מצליח, אני בשוונג, אז… נחה עלי המוזה.
פיקאסו אמר- "טוב שיש השראה אך עדיף שתמצא אותי בעבודה"..
ואני? מניין המוזה שלי?
מקורות ההשראה החיצוניים שלי הם אינסופיים. אני רואה אותם בכל מקום ובכל זמן.
אני שואבת השראה ממעצבי אופנה דגולים כלאגרפלד, אוסקר דה רנטה המנוח, דיאן פון פירצנברג, מארק ג'יקובס ועוד רבים. משחקניות מעולות ששורדות את גיל 40 בדרך ייחודית ומשפיעה ונראות נהדר כאנט בנינג, ג'וליאן מור, מישל פייפר וברוק שילדס. מגוונט פאלטרו שממציאה עצמה מחדש, ומהדוכסית קייט האלגנטית והמתוקה. מאלן הקומיקאית המעולה חסרת הגיל ומקיירה נייטלי שצולחת כל מגה תפקיד.
מלוחות השראה של צבעים, חומרים ועונות השנה. מלבבות ופפיונים, משמלות קטנות ושחורות, מעילי טרנץ', מתסרוקות שיניון ופנינים. משילובי צבעים כאפור וסגול, סגול עם חרדל, אדום ואפור, חאקי ולבן, קאמל וסגול, קאמל ובורגנדי. מפונטים מיוחדים, מאייקונים כגרייס, אודרי וג'קי, מסופרות כג'יין אוסטן והאחיות ברונטה ועד נורה אפרון, ג'ניפר וויינר וכן, גם סילביה דיי.
בנעורי כל קירות חדרי היו מכוסים בנדיה קומנצ'י ובמיכאיל ברישניקוב. היא השיגה 10 והוא היה בכלל 10.
משלכת בניו אינגלנד, מסרטים המצולמים בניו יורק ופריס, מהים בכל מקום, מחבצלות סגולות ולבנות על פני המים, מחליפות טוויד, צעיפי טרטאן, מכנסי חאקי וחולצה לבנה, פירה ערמונים וקפה הפוך עם מגזין ווג והרפר'ס באזאר, מהרומן הרומנטי ומפרוזה גבוהה, מגברים בחליפה כהה וחולצה לבנה העונדים חפתים ושערותיהם כהות ומסודרות למחצה, עיניהם ירוקות/כחולות והמבטא שלהם אנגלי מצוחצח, מקונצ'רטו לכינור של בטהובן והקונצ'רטו לפסנתר של שופן, מריגולטו וטרוויאטה של ורדי ולה בוהם של פוצ'יני, מכלות מצטלמות ביפו ובנווה צדק, מאמנות ואדריכלות הרנסנס, מפירנצה ומלונדון, מפרנק סינטרה ונינה סימון, מטוני בנט וברברה סטרייסנד, מאיימי ויינהאוס ואלטון ג'ון, ובעיקר ממשפחתי הנפלאה, מקור עצום לאנרגיה והשראה ומחברותי הטובות, כל אחת בדרכה הייחודית.
הרשימה אינסופית כפי שאמרתי. חובקת אומנות, עיצוב, אופנה, קולנוע, מוסיקה ומה לא. אני יכולה להמשיך עוד כמה עמודים.
אך השראה לא מגיעה רק ממקור חיצוני. היא גם פנימה. היא גם בתוכי.
תמיד הערצתי שלמות ואת הכי טוב שיש. אך גם בלא מושלם יש השראה ולפעמים אף יותר מעניינת. גיל 50 העומד בפתח, משנה קצת פרופורציות והראייה הופכת רחבה יותר. יתרון בודד של הגיל..
ומה המוזה שלכם? מניין אתם שואבים השראה? אשמח לשמוע.
שלכם באהבה,
רוית
