כשהדימוי העצמי מתפרק
זה התחיל כשלבת שלי מלאו בערך עשר שנים לפני יותר משנה וזה עובד ככה: יש רגעים שלא משנה מה אני עושה או אומרת, אני מקבלת ממנה ווייב שגורם לי להרגיש רע.
לא משנה מה אגיד, זה תמיד לא הדבר הנכון, כל מעשה הוא מעשה לא מדויק, הלוק שלי לא (יש לך עיני ראקון), הפריזורה לא (מה זה הקוקו הקטן הזה?), האיפור לא ( הפאונדיישן שלך קייקי), הריח לא (יש לך ריח של… כל פעם משהו אחר), איך שאני אוכלת ומה שאני אוכלת זה איכס, וכמובן ויכוחים על כל דבר, אבל על כל דבר כולל הכול. ופתאום כזה מן חוסר ביטחון, חוסר אונים ודימוי עצמי בתחתונים.
אולי אני לא חזקה מספיק? אולי זה בגלל כל מיני טראומות חברתיות מהילדות המוקדמת? ומה אני עושה לא נכון? כמה אפשר לקבל כל כך הרבה התנגדות וגידופים ולהמשיך להרגיש סבבה, מעודדת, אופטימית ובעלת נכונות ומוטיבציה?
משבר גיל 40 (בארה״ב)
כל זה פוגש אותי בתחילת שנות הארבעים לחיי יימח שמם וזכרם, שנים שאינן מטיבות עימי כלל. החל במחשבות על מימוש עצמי אייכה? פעילות גופנית שלא הופכת לשיגרה, אוכל לא הכי בריא עם משהו קראנצ'י לקינוח, ישראלית כמעט יחידה בפרבר מצ׳עמם של אמריקאים ומלוכסנים מכל הסוגים. ובל נשכח כמובן גם עור פנים שכבר לא מתוח כמו טוסיק של תינוק, גם לא קופצני כמוהו, מקושט בארבעים שנות שמש. ועוד דבר קטן ושולי, הגענו לפניי שש שנים מישראל שבה תמיד יש מבטים, זורקים הערות, מפרגנים. נכון לפעמים זה מציק, אבל גדלתי בנתניה וככה הרגילו אותנו ולפעמים יוצאת למישהו אפילו הערה שעושה לך את היום (״אבא שלך גנן?״) ופה כלום, נדה בדדה, שש שנים מדבר צחיח, שממה, את לא מרכז עניינים, כולם נורא מנומסים, שום לחלוחית ובאז של התרחשות.
אז ככה התחלתי את גיל ארבעים, תלויה בחסדי המפגש המקרי עם ישראלית חביבה שתפרגן, ואישי היקר שלפעמים אני מזכירה לו שזה חלק מהכתובה. ומהבת שלי… האמת שהיא כמו רולטה, היא גם לפעמים מפתיעה לטובה.
רגע מכונן
בעוד שעה אנחנו הולכות להופעה של ברונו מארס האגדי, הופעה של אמא ובת ואני מתרגשת, לא הייתי בהופעה בסדר גודל כזה מאז שמייקל ג'קסון היה בישראל (93), למעשה הדרתי את עצמי מהופעות ענק לחלוטין בגלל ההמון, ועכשיו אני חוזרת… אההההההההה…. עם הבת שלי. ואני לא יודעת האם אני הולכת ליהנות או לסבול ממש.
ועכשיו 10 ד' אחרי שהורדתי את האיפור (או ליתר דיוק את עיני הראקון שלי כהגדרתה) אני מסכמת ערב הופעה: רקדתי כמו שלא רקדתי מזמן, ברונו היה חלומי, הלהקה שלו להקת גברים מוכשרים, רוקדים תוך שהם מצויידים בכלי נגינה, במה מטורפת, תאורה אומנות. היה מושלם, נקודה. היינו שמחות אששש.
וכשברונו מארס שר את השיר האחרון עם הקהל, היה רגע שבו הבנתי מה המיוחד בדיוק בשלב הזה בחיים. הרגע שבו את מבינה שאת זו שאמורה להזניק את עצמך לחיים חדשים ולהפנים ש:
Girl, you're amazing just the way you are
צילמתי בוידאו את החלק של השיר שבו הקהל מצטרף אליו (יש קצת דיסטורשן), שימו לב לדקה האחרונה:
[youtube MXdqju1jqWs nolink]
