אחת השאלות שמטפלים והוגי דיעות אוהבים להתפלפל בה שקשורה לכותרת המצחיקה שבחרתי היא:
האם אנחנו צריכים את הכאב כדי לגדול?כדי להשתנות?
מה אתם חושבים?
תעצרו רגע,
קחו נשימה.
מתי אתם עשיתם שינוי מהותי? כשהייתם עם הגב לקיר?
בגלל משבר ביחסים, בעבודה, בכסף או בבריאות?
או כשהכל היה "בסדר"?
אני יכולה לומר שבשנים הראשונות "להתעוררות" בהחלט זזתי רק שכאב.
לאחר מספר שנים כנודדת ממדינה למדינה בחו"ל חזרתי לארץ, כפי שסיפרתי לכם בפוסט הראשון בבלוג,
חזרתי עם כאב עצום.
הכאב הזה הניע אותי לעשות משהו אחר ולהתחיל לטפל בעצמי.
איינשטיין אמר שאי שפיות זו הגדרה של חזרה על אותה פעולה שוב ושוב בציפייה לתוצאה שונה.
ע"פ ההגדרה הזו רב העולם שרוי בתרדמת האשליה והאי שפיות.
כשכואב אנחנו רוצים שייפסק הכאב וזלכן אנחנו נגיע לטיפול, נשלם ממיטב כספנו ורק נחכה לעזרה.
אממה ברגע שהכאב מפסיק רבים יפסיקו את התהליך שהחלו.
פתאום הטיפול רחוק, אין מספיק כסף, אין זמן וכו'
עכשיו שתדעו, הנסיבות לגמרי אמיתיות, יש מצב שאכן המטפל רחוק כמו שיש מצב שהנושא הכספי מעיק,
אבל…
כשכואב הבחירה היא אחת- להפסיק את הכאב ולכן זה הדבר הראשון שמופיע בסדר העדיפויות שלכם.
כשהכאב מפסיק תהליך הריפוי וההתעוררות הופך "לאקסטרא" וככזה הוא נדחק למטה בסדרי העדיפויות וכסף הופך לאישיו.
ואז חוזרים לחיים עד הכאב הבא,
כי אם יש משהו קבוע בחיים זה שהם משתנים.
נכון?
כל חיי האדם הוא מנסה להמנע מכאב.
וזוהי השרדות רבותיי.
חיים זה משהו אחר לגמרי.
חיים זה לבחור בגדילה והתפתחות כאופציה הכי חשובה, הכי בסיסית, כמו אוכל ומים כך הזנה לרוח, לנפש ולגוף.
חיים זה לדעת להשתמש ולהיות נוכח בכאב כי רק כך גודלים.
אני רואה נשים כואבות שמגיעות אלי לקליניקה ושינויים נפלאים קורים, ואז ברגע שהכאב מעט פוסק הן נסוגות מהבחירה שלהן לטפל בעצמן,
לחזק את הגוף רוח כי אין מה שיותר חשוב מזה- אין!
אין בי שיפוטיות בכלל, רק רצון לומר שאפשר גם אחרת.
אני משווה את הדפוס הזה "למשכך כאבים" לעומת אלו שמשתמשים ברפואה מונעת ותזונה נכונה.
אז נכון שבהתחלה בוחרים בשינוי ותזוזה רק שכואב.
אבל, ההבדל בין אלו שבאמת נוכחים בעוצמה בחיים שלהם
לבין אלו ששורדים וחוזרים על אותם דפוסים כל חייהם, זה רק בחירה והתמסרות.
תשאלו את עצמכם האם אתם מסורים להשרדות נפשית או שאתם מסורים לחיים?
נשיקות
הליה#חוזרתלחיים
התמונה הועלתה מאתר פינטרסט
