באופן טבעי, הורים מתעניינים מה קורה בטיפול. מה עושים "שם" בחדר?
והתשובה שלי: משחקים, מקריאים סיפורים, שרים שירים, יוצרים יצירות, לפעמים צוחקים, לפעמים דומעים, ובעיקר מרגישים לא לבד.
שאלתי ילדה מתוקה: כשאומרים לך "לא" מה את שומעת?
השיבה: "אני שומעת שכועסים עלי, כמו זאב גדול ומפחיד"…
שאלתי: "אם היו מציירים באותו הרגע את הדמות שלך, לידה בלונים כמו בספר קומיקס, בתוכם אפשר לקרוא את המחשבות שלך, מה היה כתוב בבלון?"
השיבה: "שלא אוהבים אותי"…
שאלתי: "ומה את מרגישה כשאת חושבת שלא אוהבים אותך"?
השיבה: "עצוב לי בלב. וגם הכעס מגיע".
שאלתי והחזקתי בובה "תראי לי מה עושה הבובה כשעצוב לה"?
הילדה כיסתה את הבובה בשמיכה והשכיבה אותה במיטה.
ציירנו את העצב שלה, וניסינו להחליף מילים בתוך הבלונים. במקום "לא אוהבים אותי" ניסינו לכתוב "כשאומרים לי "לא" – אוהבים אותי, ופשוט לא מסכימים לדבר שאני רוצה". הילדה ואני כתבנו מכתב הצעה להורים "אולי אפשר, לפעמים, כשאתם אומרים לי על משהו לא, תחבקו אותי באותה הזדמנות?"….
והכנו ביחד את "שואב האבק של הרגשות"… גליל נייר ארוך ומקושט, ששואב את העצב ומכניס אותו לקופסא.
שומרים את הקופסא בעדינות רבה, ומביאים לפגישות איתי.
אם רוצים, אפשר להראות את הקופסא גם לחברים מיוחדים טובים ולהורים, שסומכים עליהם שהם יודעים להתייחס בזהירות לבלונים שיש בהם עצב ועלבון, ולחבק כמה שצריך..
מתמחה בטיפול רגשי קוגניטיבי התנהגותי CBT לילדים, מבוגרים והדרכת הורים
לקויות למידה M.A אבחון דידקטי/פסיכודידקטי
האתר שלי http://www.adi-kaufman.com/
אבחונים דידקטיים למבוטחי קופת חולים כללית
אבחונים דידקטיים למבוטחי קופ"ח לאומית
אבחונים בהסכם עם ביטוח BWell מגדל
