סופר נאני היא תוכנית מרתקת.
עד כדי כך שגם ילדיי צופים בה בעניין. קשה שלא להיות דבוקים למסך, לצפות בדינמיקה המשפחתית הקלוקלת, בצפייה החטטנית (לכאורה) של דליות, בתהליך התיקון שהמשפחות עוברות ובסופו של דבר בשיפור המיידי וההפלגה לאושר…
כמה קל לצקצק בלשון, לצפות בהורים הנבדקים, ולהגיד, אוייי איזה הורים גרועים. כמה מסכנים הילדים. אין קל מזה, מספת הסלון, לשפוט אחרים…
אך בין לבין,מצאתי עצמי לא פעם מהרהרת אודות מה שקורה שם במעבדות המשפחתיות.
ואני מוצאת עצמי נעה בחוסר נוחות כאשר נאום שטיפת ההורים קורה. לא שלא מגיע להם. אבל אני לגמרי יכולה להבין כיצד הגיעו למצב הזה..אני חשה הזדהות איתם. האם הדבר מרמז שגם אני אמא גרועה?
יכולתי להזדהות לא פעם במיוחד עם מרבית האמהות: העייפות, התשושות, המעוניינות שילדיהן יקשיבו להן, העובדות בחריצות במשק בית ובעבודה מחוץ לבית.
אני בטוחה שהן יודעות, במודע או בתת המודע, שהן שוקעות ברוטינה ובה נעוצה האשמה.
והן למעשה יודעות כיצד לתקן את דרכיהן. אז באה דליות ונותנת להן זבנג בראש. וקוצרת את ה"התהילה". אני מאמינה שהאמת הזו רובצת להן עמוק אי שם. אמא יודעת מה צריך לעשות כדי לשמח את ילדיה.
זו פשוט השגרה והחיים המעייפים שמביאים אותנו לכדי הרצון "לקצר את הדרך", ולשגות בנקל.
ילדים הם עם מעצבן
וכן, ילדים הם בעלי פוטנציאל גבוה לגרום למיטב ההורים לאבד סבלנות. בואו נודה בזה.
אז טובת הילדים היא מעל לכל, אבל לעזאזאל,מותר לנו להיות גם אנושיים: חסרי סבלנות, עייפים וכמהים לפרטיות שלווה.
אני מחפשת בסופר נאני את האמפטיה למצב של ההורים, ובפרט למצבה של האישה בתמונה. אפשר?
כן, גם אני אמא כזאת לפעמים
