אני ובשורה אחת גדולה מקופלת בתוך נייר קטן יושבים בשדה תעופה. כל מה שבא לי לעשות הוא לעוף מכאן, לברוח, להוציא את המחשבות מראשי הקודח, ותוך כדי כך מרשה לעצמי לגדל רחמים עצמיים ולהצטער על מר גורלי.
כמה שעות קודם הבנו שלהביא ילד לעולם כנראה לא הולך להיות סיפור פשוט בכלל. ידענו מהי נקודת המוצא, אבל לא ידענו מתי ואיפה, אם בכלל, יגיע קו הסיום.
בערב טסתי לחו"ל לעבודה, חמש שעות טיסה ולא הצלחתי לעצום עין. למה דווקא אנחנו? איך כל כך הרבה זוגות נכנסים להריון בטעות? ואיך בדיקה אחת קטנה משנה לנו את כל הסטטיסטיקה.
חו"ל הגיע בטיימינג המדויק. שמחתי שאף אחד כאן לא ממש מכיר אותי, ואין לי צורך לעשות הצגות ולא לקיים שיחות חולין. בא לי להתבודד ולבכות. רחמים עצמיים זה דבר מאוד ממכר. כדי להעביר את הזמן אני עוברת על המיילים. קוראת, אבל לא מבינה מה כתוב. פתאום בין השורות מגיחים מיילים שמחים עם פרצופי סמיילי, בכלל שכחתי שדווקא היום מכל הימים יש לי יום הולדת.
נשמתי שוב לרווחה על כך שאני לא צריכה לענות לטלפונים של כל המברכים למיניהם ולהישמע שמחה ומחוייכת. לשמחתי הרבה אפילו הפגישה שלשמה הגעתי התבטלה.
נשארנו בחדר לבן ומנוכר, רק אני, המחשב והמחשבות שלי שמילאו את כל החלל.
אחרי כמה רגעים שנראו כמו נצח, רציתי רק לצאת משם, הרגשתי חנוקה במקום הבודד הזה, וכמה אני צריכה עכשיו את בן הזוג שלי והבית.
המדהים הוא שלמרות החופש הקצרצר שהונחת עליי, לא הייתי מסוגלת לנצל אותו. הדבר האהוב עלי בחו"ל זה סתם לשוטט בין הרחובות בלי מטרה, ליהנות מהמראות, מהריחות, מהמקומיים, אבל עכשיו המחשבות פשוט ליוו אותי לכל מקום. מהר מאוד מצאתי את עצמי במונית בדרך לשדה.
אני שוב בשדה תעופה ענק, עשרות אנשים עוברים וחולפים מול עיניי. אני מנסה לדמיין מה עובר על כל אחד. מה הסיפור של כל אחד מהם. מי מהם טרוד בענייניו ומי מהם ממש מאושר, ואם יש כזה אדם בכלל.
שיחת טלפון מעירה אותי מהמחשבות. "הלו ילדה שלי, מה שלומך? רציתי לאחל לך מזל טוב בטלפון …"
אבא שלי מתחיל לדבר, וברגע הזה מתחילות להתגלגל לי במורד הלחי דמעות, שכל כך ניסיתי להוציא כל היום אבל הן היו תקועות.
אין לו מושג ואני בין השתיקות רק אומרת לו תודה ושלא ידאג לי, כי הכל בסדר. ממש בסדר.
לו רק ידעתי שזה יהיה יום ההולדת האחרון שהוא יברך אותי.
שפר עלינו גורלנו ובניסיון הראשון נכנסנו להריון. יש דברים שנקבעים מלמעלה, כמו אם יהיו לנו ילדים וכמה, אם נחיה כמו מלכים או עניים מרודים, מתי ניוולד ומתי נחדל, אבל לכל אחד יש בדרך מסע אחר לעבור. דרך מיוחדת ומאתגרת, כזאת שתניח בצד את קול ההגיון ותרסק לאלפי חתיכות את מה שהוא הכיר עד היום. ההתרסקות כואבת אבל הכרחית כי זו הדרך היחידה לעבור שיעור. אבל אז הייתי צעירה מידי בשביל להבין את זה.
אחר-כך באו תאומים, בירכנו פעמיים על המוגמר, והבנו שלמרות הכל, יש מי שאוהב אותנו שם למעלה.
כעבור מספר שנים, בהפתעה מוחלטת הגיע ילד נוסף וכנגד כל הסיכויים. בלי טיפולים, בלי ניסיונות, בלי שאפילו דברנו על זה. אבל שנינו בלב פנימה השתוקקנו לדעת איך זה מרגיש לקבל הפתעה כזאת, ילד שבוחר בנו, כך סתם פתאום באמצע החיים. מתנה כזאת שתניח בצד את כל הספקות והביקורת הפנימית, את כל המחשבות השליליות וטרדות היומיום. עובדה. יש ניסים. גם אם פעם אחת בעיר אירופאית קרה חשבתי שלא יהיו לי ילדים.
יש ניסים מסביבנו כל הזמן, אנחנו פשוט אלו שעסוקים בשטויות ולא רואים אותם. והם בשלם, מחכים לרגע שנבחין בהם ונתפוס אותם, רגעים מופלאים של קסם.
היום אני מבינה שזה היה השיעור שלי. בדרך גם למדתי שאפשר ומומלץ לעצור, לקחת הפסקה בחיים, שאולי לאחרים נראית כבטלה אבל זו התקופה שלמדתי בה הכי הרבה על עצמי, על החיים ומה שביניהם.
הבנתי שעד היום רצתי אחרי דברים חסרי תכלית, עבודות ואנשים שתמיד יתחלפו, ורק הבית והילדים, מה שמונח לי כאן כל הזמן מתחת לאף, אלו הדברים שיישארו איתי לתמיד. בחרתי לעצור את הטירוף ולהפסיק לרוץ סחור סחור. ההחלטה לגדל את הילד שלי בעצמי, היא בחירה במשפחה שלי. גם אם חשבתי שאתחרט אחרי כמה זמן. סוף-סוף בחרתי בבית שלי על פני עבודה, מוצלחת ככל שתהיה, וזהו הדבר החשוב ביותר שעשיתי בחיים.
לראות אותו גדל וצומח, לשמוע את הצחוק המתגלגל שלו כשהוא מתגלש כבר לגמרי לבד, לדעת מה הוא אוהב, לבשל להם בכיף ולא כי צריך, ליהנות מהקניות בסופר, ששנים היו בשבילי עוד מטלה, לגלות את הילדים שלי, לראות את האושר שלהם כשמגיע הגשם הראשון והם מוצאים חלזונות בחצר, להעצים אותם ולחבק כשהם באמת צריכים. ללמוד להתמזג עם קצב הנשימות השקטות של בני הקטן כשהוא מכורבל איתי מתחת לשמיכה. לא זוכרת מתי נשמתי ככה לאט ובשקט, הנשימות שלי תמיד רצו במאה ותשעים קמ"ש, לא נחו לרגע. וגם אם עצרתי, לא ידעתי מה עושים עם החלל הזה שנפער. והנה הקטן הזה מלמד אותי כל כך הרבה דברים חדשים על עצמי.
להרגיש איך הלב שלי מתרחב ומסוגל להכיל הרבה לבבות פועמים אחרי שנים שהיה מכווץ מפחד להיפגע ולהינטש ע"י אלו שהוא אוהב. להיות שם בשבילם, ללמוד התמסרות אמיתית מהי, לא כי הם צריכים, אלא כי אני רוצה.
להתחיל את היום בידיעה שאין תכנית, אין לו"ז. פעם בלי לו"ז ומשימות לא הייתי פותחת את היום. התכנית היא שאין תכנית. אני זורמת עם מה שבא לי, ואם לא בא לי כלום זה בסדר גמור.
בעבר עצם החזרה על החגים והשנה כולה הייתה משרה עלי מן כבדות, תחושה כמו של סיזיפוס שלא מגיע לשום מקום ומתחיל שוב ושוב מאותה נקודה מההתחלה. היום אני מבינה שיש בזה מן רוגע ושקט פנימי, יש ידיעה כמוסה של מה הולך לקרות שמקנה בטחון אך גם אפשרות לבחור בחירות שונות הפעם שיובילו לצמיחה והתפתחות. אפשר לחזור על הכל בדיוק אותו הדבר ואפשר לבחור בחירות אמיצות ולעבור אותה הדרך רק קצת אחרת.
ברגע זה ממש אני מרגישה מוכנה לשיעור הבא. ומה אתכם?
