את המעט שלמדתי מתהליך הגירושים אפשר לתמצת בקלישאה הידועה – "קווי לטוב ביותר וצפי לרע ביותר".
בשבועות הראשונית ל"הליך" הזה, כן , כך זה נקרא – הליך – עברתי כל תחושה אפשרית, ובקיצוניות בלתי נתפסת.
מי שקורא לזה הליך, ככל הנראה טרם התגרש.
למה טרם? כי לרגעים זה מרגיש שכולם בדרך לשם.
ועם זאת, ברגעים אחרים, זה מרגיש הכי לבד שיש. כאילו החיים של כולם ממשיכים כסדרם באידיליאת פייסבוק נעימה, ורק אלו שלך – מתנפצים לרסיסים.
אז איפה היינו? אה, כן, לגבי ה"הליך" – אם היו שואלים אותי, "הוריקן" הוא שם מתאים יותר.
ולמה הוריקן? כי גם הוריקן, ניתן לחזות מגיע, כל הפרמטרים הברומטרים מרמזים על בואו, אבל תמיד קצת מקווים, שהוא יחלוף על ידנו, ידלג עלינו ברגע האחרון ויעבור למדינה השכנה, או יתמסמס בים ולא יפגע פגיעה ישירה.
אבל כשזה מגיע, מבינים, שאי אפשר באמת להיערך לזה ולא משנה כמה חזק המבנה שאת בנויה ממנו.
דברים מתחילים לעוף לכיוונך, בקצב הולך ועולה:
דברים שאת מגלה על עצמך,
דברים שאת מגלה עליו.
דברים שאת מגלה על החברים,
על חשבון הבנק (איפה לעזאזל הייתי בשנה האחרונה?!?!?),
על אמא שלך (יש מצב שאתן לו אותה במסגרת הסכם המשמורת),
על היחס שלך לדברים, לחפצים, איך לרגעים, את מוכנה לוותר על הכל, על דברים שצברת ורכשת בדם יזע ודמעות, רק כדיי שזה יגמר, ועל איך פתאום משהו אחד שאת מבינה שלא יהיה שלך יותר – מפרק אותך לחתיכות, משגר אותך לסשן דמעות שיש לו התחלה אבל אין לו סוף.
והפחד. יותר מהכל, הפחד.
איך מהאשה החזקה שאת, זו שיודעת להישאר "קול" גם בקרייסס הכי גדול בעבודה.
זו שלא איבדה שליטה גם שהילדה פתחה את הגבה,
זו שתמיד יודעים לפנות אליה כי היא הכי פרגמטית לקבל את ההחלטה הנכונה בקור רוח,
לאן היא נעלמה?
במקומה, על אי החורבות של הנישואים עומדת אישה שיש לה רק סימני שאלה:
מה יהיה?
גישור או עו"ד?
נצליח לגמור את זה בטוב?
מה נעשה עם הדירה?
מתי הוא יעזוב?
איך נספר לילדים?
זה באמת כל חשבונות הבנק שלו?
לצאת מקבוצת הוואטצאפ עם המשפחה שלו?
מה לעשות עכשיו, לשכור או לקנות?
איך לעזעזל אפשר להקים סטארטפ בתקופה כזו?
הקרן השתלמות הזו שהיתה לי, עוד קיימת?
כמה כסף בכלל אני צריכה בחודש כדיי להתקיים?
אבל בהוריקן, כמו בהוריקן- אין מקום לכל השאלות האלה.
הדבר היחיד שצריך לעשות, הוא למצוא מקום מוגן, להחזיק חזק ולחכות שיעבור.
ורק אז, לצאת, לבחון את ממדי ההרס ולהחליט מה לעשות.
ולשקם.
אז כשההוריקן בעיצומו – הטיפ שלי, הוא לתת לכל סימני השאלה לחכות.
להיכנס למקום מוגן (מתחת לשמיכה),
להחזיק חזק במה שחשוב (הילדים)
ולחכות שיעבור.
ולדעת, שגם אם לא יהיו לך את כל התשובות – את תשרדי את זה..
Stay tuned