פחות מ-6 חודשים אחרי שעמדתי מתחת לחופה זה קרה. סטיק עם שני פסים.
אז עשיתי מה שכל אישה הגיונית ונורמלית עושה- הלכתי לקנות עוד 5 ערכות.
4 בדיקות אני עשיתי, ואת החמישית נתתי לבעלי שיעשה.
כשהבנו שרק אני בהריון (גילוי מרעיש), התחילו הדמיונות.
דמיינתי את עצמי מסתובבת ברחבי הארץ (קניונים) עם עגלה חמודה, תינוק/ת חמודה בזרועותיי ואושר גדול.
דמיינתי לי הריון מרגש וכייפי שבו אלטף את הבטן ואחייך, ואוכל לאכול מה שרק ארצה..
בפועל, גיליתי שיש לי ולקייט מידלטון הרבה במשותף. שתינו נשואות לנסיכים (אל תהיו דקדקנים),
לשתינו יש שיער עד גובה הכתפיים ושתינו סובלות בכל הריון מהיפראמזיס גרבידריום.
באיזו שפה דיברתי? אני חושבת שלטינית. מה שבטוח, זו מחלה.
בשבוע 6+0 להריוני הראשון, קמתי בבוקר והרגשתי בחילה. אז רצתי לשירותים ולא יצאתי מהם עד שהנסיך שלי הגיע להציל אותי.
בסוף אותו יום, הגיע הנסיך שלי, הרים אותי מרצפת השירותים, מריחה כמו נסיכת הנילוס, ונסענו למיון נשים.
בעודנו ממתינים שיקראו לנו לבדיקה, הקאתי על הרצפה, הקאתי בפח וכמובן על בעלי. למה שרק אני אסבול??
בסוף הגיע תורנו. נדמה לי.
בזמן שהרופא בדק אותי התרכזתי כולי שלא להקיא גם עליו, ולכן שמעתי במעומם את המשפט הבא:
" הנה כוכב מנצנץ….והנה עוד כוכב מנצנץ" וזהו דוקטור מאותו רגע אני לא זוכרת כלום.
שניים? יש לי שניים? דאבל? טווינז? אמאל'ה איזה פחד.
תארו לכם אותי, עורכת דין מקצועית וחדה, לא מצליחה לדבר במשך כמה שעות.
הרופא אשפז אותי כשהבין את חומרת המצב, ובמחלקת אשפוז הם קראו לזה בשם היפראמזיס גרבידריום.
הקאות יתר בהריון. הקאות שבזכותן קשה עד בלתי אפשרי לאכול או לשתות, מתלווה להן במקרים רבים התייבשות.
בכללי,אם תרצו, תוכלו לקרוא לזה "הריון עם היפראמזיס זה כן מחלה, בא לי למות, מתי זה עובר?",
והתשובה לכך תהיה, בדרך כלל, "בלידה".
את 32 השבועות לאחר מכן העברתי בשמירת הריון, משתדלת להישאר קרובה לשירותים, כדי שלא להפוך להיות מפגע סביבתי.
בטוח שמעתם את המשפט "הריון זה לא מחלה" וגם אמרו שאסור להתלונן ותגידו תודה.
אני מודה על הכל, בדיעבד.
ברגע האמת, לא הצלחתי לשתות וכל מה שנכנס לי לפה יצא מיד, הסתובבתי חודשים עם טעם של ברזל בפה ושרדתי רק עם כדורים (זופרן).
באחד ההתקפים של ההקאות, שוב התייבשתי והייתי חייבת להגיע למיון כדי לקבל עירוי. חיכיתי לנסיך שיחזור מהעבודה, והוא, לצערו, הגיע רעב.
אמא שלי המדהימה, שעד אותו רגע החזיקה לי כל היום את הראש מעל האסלה, פינקה אותו בפיתה עם חזה עוף וב צ ל מטוגן.
דמיינו לכם נסיך נכנס לכרכרה, בה יושבת נסיכתו המעולפת עם חושי ריח מחודדים במיוחד, על סף הקאה וצורחת לעברו:
"תזרווווווווווק אותה עכשיו!!!!" תוך כדי שהיא פותחת את דלת הכרכרה,
ומשאירה ברצפת הרחוב ראיות חותכות שהיא הייתה שם, לצד הפיתה של הנסיך שלה.
אח, איזה זכרונות.
אז חלמתי.
חלמתי על אוכל שאצליח להחזיק בבטן, חלמתי על המיטה שלי בבית בלי שום עמוד מחובר אליי,
והייתי ירוקה מקנאה על כל ההריוניות שהתהדרו בהריון מסוג: "איזה כיף לי, אני גם רזה וגם עושה יוגה ופילאטיס וגם הולכת לעבודה".
זה גרם לי, שלא במתכוון, לרצות להקיא (וסליחה מראש, אני עדיין מקנאה בכן, אבל זה לא באשמתכן, דמיינו עכשיו אימוגי של לבבות מופרחים באוויר אליכן).
כך דידיתי לי במרחב (הקטן, בשירותים) בין ייאוש לתקווה, בין אהבה לזאטוטים שגדלים לי בבטן לבין כעס, על מה שקורה לי.
חוסר תפקוד, היי מטורף לצד דאון עצבני.
At last, אחרי 38+5 שבועות, הגיחו השניים לעולמנו בניתוח קיסרי חירום, לא לפני שהקאתי גם על המרדים.
התאומים המהממים שלי, חמסה חמסה שום בצל, הפכו אותנו ברגע גם להורים וגם למשפחה,
ועם בואם לעולם -תודה לאל- חזרתי לעצמי.
ולמה שאכתוב על כל הטוב הצבעוני הזה?
כי צריך להעלות מודעות. הריון יכול להיות במקרים מסויימים מחלה. תגלו הבנה, אל תשפטו, ותהיו אמפטים.
אני היפראמזיסית מדופלמת עם 5 ילדים ו-4 הריונות שבכולם סבלתי מהיפראמזיס.
אם פגשתם היפראמזיסית, תזכרו מה שסיפרתי לכם, תציעו לה איזו קערה להקיא לתוכה ומקסימום פשוט תחזיקו לה את המצח מעל האסלה.
שתדע שהיא לא לבד. תבוא על ראשכם הברכה.
נ.ב אני ראיה לכך ששוכחים את הטראומה של ההריון, אחרת אין שום הסבר להתנהגות האנושית של 4 הריונות שכאלה
נ.ב 2 – מכירים היפראמזית? שלחו אותה לקבוצה היפראמזיס גראבידרום – קבוצת תמיכה, הכי עוטפת שיש.