אני לא רוצה להיכנס לשאלה המיתולוגית ההיא משיעורי חיבור 'מהי אמנות', אלא רק לצד האישי-פרטי שלה, מה זה עבורי. מה אני מחפשת באמנות ומתי אני מרגישה-מתרגשת ש-הנה מצאתי. אני יודעת שעם כל העונג והנחמה שיש באסתטיקה והרמוניה – זה לא מה שאני מחפשת, ולפעמים אני אפילו נרתעת מזה, ולא מתוך איזה התחכמות מאוחרת שבאה עם הגיל. אני באמת זוכרת את האכזבה הקטנה הזו עוד מהגן. הרדיפה אחרי יופי תמיד עוררה בי מידה של מחאה ואכזבה, מההתעלמות מכל מה שאינו יפה ואינו חינני, מהרבגוניות והמורכבות העצומה של הכיעור לעומת ההומוגניות הפשוטה של היופי, מהעוול שנעשה לכיעור ומהצורך להפוך לברבור כדי לזכות באהבה. אז כתיבה יפה או ציור יפה או מוזיקה מתנגנת לא לגמרי עושים לי עושים לי את זה, וגם לא ההיפך מיופי. לא הפחדה לשמה, דיסהרמוניה לא מובנת ובטח שלא יצירות סוחטות דמעות בכל תחום שהוא.
אז מה בכל זאת?
כנות.
כנות ממיסה אותי. פועלת עליי, חודרת. מבחינתי, ברגע שמתנסחת אמירה כנה, חשופה, אישית – נולדת piece of art, גם אם לא הייתה שום כוונה אמנותית באמירה הזו.
(וברגע שצליל של זיוף מתגנב לאוזן, כשנדמה שהיוצר מנסה להרשים, שהדמויות יפות מידיי, שהפגיעות מכוסה ומוגנת, זה נהייה מיכאני וריק.)
אז כנות וביטוי אישי הם הדבר האחד, ותשוקת היצירה היא הדבר השני, גם אם זה הולך ומתרחק מאמנות פר סה כי יצירה יכולה להיות בכל תחום שהוא, והיא גם לא חייבת לתקשר עם צופה או מאזין. ליצירה יש כח להפיח רוח ולרפא, כשהיא מפעמת בי אני מלאת חיים, וכשהיא נכבית, אני נכבית אתה יחד.
