הרגשתי את זה בבטן. כמו כדור שהוטח בי וכיווץ גם את הסרעפת ואת הנשימה.
להישאר או לעזוב? מה תהיה הבחירה הנכונה?
בהתקרב שעת השין ההתלבטות הייתה גדולה. לעזוב את ארץ הנוחות והשפע ולחזור לארץ, אל מצב שמבחינה כלכלית היה כמו לקפוץ לבריכה בלי מים.. לאי הוודאות הגדולה?
במצוקתי ביקשתי עזרה מהיקום, שידבר אלי בשפת הסימנים, שיראה לי דרך.
הסימן לא איחר להגיע.
לקראת שבועות השתתפתי בסדנת ביבליודרמה, שהנחה מי שהיה המורה שלי , על מגילת רות.
וכשהוא פנה אל "רות" בשאלה, מדוע היא מתעקשת לדבוק בנעמי ולחזור אתה אל בית לחם יהודה, מקום שעל פניו אין לה בו שום תקווה, קפצה מפי תשובה:
" אני שומעת בתוכי קול שחזק ממני, שחזק מכל התסריטים המפחידים הקול הזה מדריך אותי לייעוד שלי".
ואז הבנתי, או לפחות כך פירשתי לעצמי את הדבר, שקיבלתי את התשובה שלי..
וחזרתי ארצה.
כדי לעבור ממואב לבית לחם יהודה, מבית של גורל אל בית של בחירה, על רות היה לעבור את המדבר.
מהו המדבר?
מקום פראי, שומם, רחוק מתרבות ומחברת אנשים, מקום שמאפשר אולי חיבור אל השקט הפנימי, מקום שבו אפשר לשמוע את הדיבור של אלוהים.. מקום שמאפשר ניתוק מהטייס האוטומטי שמפעיל אותנו בדרך כלל. מקום שבו באופן טבעי אדם מרגיש את אפסותו מול העצמה והרחבות של הטבע, ושבו לאגו אין בכלל קיום. הוא לא משחק תפקיד מול עצמת המדבר. מקום שהוא חף מרכושנות, שאין עליו חזקה (על פי המדרש זהו "שטח הפקר") להיות במדבר זה להיות במקום ביניים בין בית לבית. זה לעבור טראנספורמציה.
ואני חושבת לעצמי שבמסע הפרטי שלי אמנם לא עברתי במדבר באופן פיסי , אבל במובנים אחרים במעבר שלי חציתי מדבר פנימי, מקום ביניים של קושי, חוסר וודאות, חוסר שייכות, ייאוש ופחדים, של הרגשת הקטנה עצמית מול המצב החדש שהגעתי אליו ואיבוד המרכז שלי, ובתהליך הזה הייתי צריכה להצמיח מתוכי גם מן "בעז" שכזה, רב חסד, שיפרוס עלי את חסותו ויגן עלי, ולפתח הרבה עדינות ונעם כלפי עצמי (לוותר על הקולות של השופט הפנימי) ואני חושבת שסוף סוף הגעתי הביתה.
רות / חלי ראובן
כל אשה
צריכה לעשות לה
בתוכה
רות אחת כזו
שלא תעזוב אותה לעולם
שתתמסר לה עד כלותיה
שתדע לאמר לה
בכל עת
"כי אל אשר תלכי אלך
ובאשר תליני – אלין
עמך-עמי
ואלוהייך – אלוהיי"
אשה
צריכה לגדל בת
קול כזו
אהבה כזו לעצמה,
נחל שיפכה בקירבה,
כל אשה
צריכה להפרות בה
זרעי אמונה כאלו
שיעמדו איתנים
גם כשהלב שלה
מחליק במדרגות
ומאבד את כוחותיו
גם כשהיא הורסת את עצמה
למרות כל ההבטחות,
תמיד
תמיד
צריכה אשה
שתשב בקירבה
רות אחת
שלא תיתן לה להפריד אותה מעצמה
לא בחייה
ולא במותה
שתדע לאמר לה
מילים משקמות
שמנשימות בה חיים,
בכל שדה
במרגלות כל גורן,
וליד כל איש שתבוא עימו:
"ברוכה את בתי"
"היטבת חסדך"
"אשת חיל את",
כל אשה צריכה
לעשות לה
רות
וראות
ורעות
עם נפשה
ולבוא בקירבה בנועמי נועם ועדינות לב