כשהייתי בת שלוש וחצי-ארבע בערך, ארזו הורי את חפצינו ועברנו לגור בתאילנד למשך כשנה וחצי. היום קוראים לזה רילוקיישן. אז פשוט נסעו. בשבילי תאילנד היא מדינה ירוקה, נקיה ומסבירת פנים שבה חיים אנשים חייכניים ונעימים שאינם מסוגלים לבטא את האות 'ר', אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.
הקהילה בה חיינו בתאילנד מנתה כעשר משפחות ישראליות עם ילדים צעירים מאוד. היינו חבורה: משחקים ביחד, רבים ביחד, משתכשכים בגיגיות ביום חם ביחד. רק בדבר אחד לא הייתי חלק מהחבורה: אני לא הלכתי לבית הספר, שהתנהל בחדר לא גדול מתחת לעמודי ביתה של המורה בת שבע, או בשמה הנוסף – 'אמא של אייל', בבית הראשון במעגל הבתים שלנו. כל הילדים – פחות מעשרה, הלכו כל בוקר לכיתה של בת שבע ללמוד, ואני, שהייתי צעירה מדי, נשארתי לשבת בחוץ, על מדרגות ביתה, מנסה בכל כוחי להקשיב למה שקורה בפנים. מאוד רציתי להצטרף, אבל הגיל שלי לא איפשר.
נדמה לי, אם איני טועה, שדי נדנדתי לאמא שלי שגם אני רוצה ללכת לבית הספר. נשמע קצת הזוי, אבל כשאת היחידה שנשארת בחוץ – גם נמר יהפוך חברבורותיו וילדה קטנה תתחנן ללכת לבית ספר. אמא שלי והמורה בת שבע, שגם ארבעים שנה אחר כך הן עדיין כמו אחיות, לא יכלו כנראה לעמוד בלחץ שהפעלתי (או שמא ניצלו את הפירצה הלא צפויה והקדימו את כניסתי למערכת החינוך), ובאורח פלא הגיעו אלינו ספרים וחוברות עבודה ללימוד קריאה וכתיבה, ארוזים בקופסא. "כשתדעי לקרוא – תוכלי להצטרף אלינו לכיתה". התמונה הבאה בזיכרון שלי היא של אמי ושלי יושבות במטבח הקטן בבית, ליד החלון שמשקיף אל החצר, ולומדות קריאה וכתיבה. ילקוט, אגב, לא היה נחוץ לי שם. שלום כיתה א.
לתרומת ילקוט לילד שאין לו, סמסו עכשיו 5656 ותרמו 10 שקלים
[youtube zZid3_jzYto nolink]
