הרעיון שעומד בבסיס הסרט הזה הוא אחד הרומנטיים שיש: שתי נפשות יכולות להתאהב זו בזו רק על סמך שיחה, על בסיס הפנימיות שלהן. זו בעצם האהבה בצורה הכי מזוקקת שלה, כימיה טהורה. אין פה את כל הדברים החיצוניים שאנחנו כל כך מחשיבים ובהרבה מקרים רק מקלקלים. הסרט הוא גרסה מעודכנת של הסרט "החנות מעבר לפינה" (1940), בו הגיבורים החליפו ביניהם מכתבים. ולמה הוא מאותגר טכנולוגית? כי הם מתכתבים במייל. במייל!! מזל שלא בפקס. מצד שני, הוא עדיין קלאסי כי הפלטפורמה שבה הם נמצאים בקשר לא באמת משנה. מה שחשוב זה שהם מדברים ושהם לא יודעים זה על זה שום פרטים. בקטע הזה משתמשים עוד סרטים וספרים וגם המון תכניות שידוכים מיותרות.
קתלין (מג ראיין) היא בעלת חנות ספרי ילדים איכותית בשכונה סנובית בניו יורק. היא חיה עם החבר העיתונאי שלה אבל בעצם מאוהבת בסתר במישהו שאותו הכירה בחדר צ'אט ועכשיו הם מתכתבים בקביעות. יום אחד מתברר שחנות ספרים מפלצתית, סניף של רשת משפחתית מוזלת, עומדת להיפתח באמצע השכונה. את הסניף המקומי מנהל הנכד, ג'ו, שגם הוא גר בשכונה עם החברה הבלתי נסבלת שלו וגם הוא מאוהב במישהי שהוא מתכתב איתה במייל, נכון – קתלין. בזמן שהם מתכתבים ומוקסמים אחד מהשניה ברשת, בחיים האמיתיים קתלין וג'ו נכנסים למלחמה, בהתחלה כבעלי עסקים מתחרים ובהמשך כשהם נפגשים, גם באופן אישי. במקביל, הישויות המתכתבות שלהם קובעות פגישה. כשג'ו מגיע, הוא מבין שקתלין היא בעצם אהובתו האינטרנטית אבל לא מגלה לה את זה. הוא מחליט לשנות קודם את הדעה השלילית שיש לה עליו ובתקופה שהחנות שלה נכנעת לסופר-הספרים שלו ונסגרת בסוף, הוא דואג להיפגש איתה ברחבי השכונה ולגרום לה להכיר אותו, להתאהב בו ורק אז סוגר את כל הקצוות.
אז איך הרומנטיקה? פצצה! זה מתחיל בזה שהם שונאים עוד לפני שנפגשו, רק כי העסקים שלהם מתחרים והאופי של החנויות כל כך שונה. כשהם נתקלים אחד בשני, הם ממשיכים בקרבות ירי מדויק ופוצע (הכתיבה השנונה של נורה אפרון), למשל במסיבה הספרותית שבה הם מתווכחים מסביב לשולחן הכיבוד וג'ו מוצג כאיש עסקים אגרסיבי שכל מה שמעניין אותו זה כסף, או בקניות בסופר, שם הוא מדגים את הקסם האישי שלו ומוציא את קתלין מעצבנת במיוחד. בקרב העסקי קתלין מגייסת את אנשי השכונה האליטיסטים להילחם בעסק הקפיטליסטי חסר הנשמה, כולל החבר שלה, שכותב מאמר ביקורתי על השתלטות התאגידים. היא יורדת על ג'ו בראיון בטלוויזיה ומשווה אותו לבעל מכולת שמוכר ספרים כמו אריזות חסכוניות של שמן. ג'ו נפגע, ברור, ולועג בחזרה לאידאליזם של קתלין, שאין לו מקום לדעתו בעסקים. נקודת המפנה מגיעה כשג'ו מגלה שקתלין היא האישה שהוא מתכתב איתה. כשהוא נכנס לדבר איתה בלי להזדהות זה הולך ממש נורא, היא שופכת עליו הרבה ירידות קשות והוא מבין שהיא באמת לא סובלת אותו. הוא כבר חושב לוותר על כל העניין אבל אז קולט שיש ביניהם את מה שחשוב באמת, שהיא ה – soul mate שלו, וכמה קטן הסיכוי למצוא את זה. הוא יודע שאחרי שהם יתגברו על כל הבלגן העסקי הם יוכלו להתאהב ומחליט לגרום לזה שהם יכירו באמת. למרות ההתנגדות של קתלין אליו, הוא מצליח לתמרן אותה למפגשים. כשהם מדברים הוא לא צריך להתאמץ, הכימיה כבר בילט-אין וזה קורה מעצמו, הם הופכים לחברים טובים. כשהוא מרגיש שהיא בשלה כמו המנגו שהם קנו בשוק, הוא הולך על הכל: קובע איתה כידיד שלה ג'ו בצהריים וכאביר המייל שלה ישר אחר כך. כשהם נפגשים כידידים הוא אומר לה בעצם שהוא אוהב אותה כשהוא מציע לה להיפגש לקפה או לסרט מעכשיו ועד הנצח והיא כבר על סף חרפון. כשהיא מחכה לו בגינה המקסימה והוא מגיע, לא רק קתלין – "קיוויתי שזה יהיה אתה" – דומעת, גם הצופים (טוב, אחת לפחות). לא כמו סצנות הסיום המוגזמות – דוחות של הרבה סרטים (ר' פוסט קודם), זו של הסרט הזה עשויה בדיוק כמו שצריך ומצליחה לרגש. חוץ מהכלב שרצה קצת טום הנקס לעצמו והפריע אבל לא במידה נוראית.
קצרים והערות:
היא – קתלין קלי, מג ראיין, המלכה של שנות ה-90.
הוא – ג'ו פוקס, F-O-X, טום הנקס, שהיה אז שחקן ממש עסוק.
נקודת האי זוגיות – בעיקר חיצונית: החנות המוזלת שלו גורמת לה לאבד את החנות של האמא האהובה שלה. הוא נראה לה איש עסקים קר ואכזרי שאין לספרים שהוא מוכר במחירי רצפה שום ערך רגשי מבחינתו והיא מעצבנת אותו בצדקנות שלה, בזה שהיא חושבת שאם יש לה עסק קטן ואותנטי בשכונה של הסנובים, היא יותר טובה ממנו.
הרגע הכי רומנטי – לדעתי, כשהוא מגיע אליה הביתה כשהיא חולה ומתחיל לפרק את השנאה ביניהם. הוא עושה הכל נכון: הפרחים, השיחה, המגע, הוא אפילו מספיק לטפל בה קצת. כשגבר מבין שהוא מאוהב ויוצא להשיג את האישה שלו זה אחד הדברים הכי רומנטיים להסתכל עליהם.
הרגע הכי מביך – האמת, חפרתי וחפרתי ולא הצלחתי למצוא. נכון שאפשר היה לקצר חלק מהסצנות כמו השיר מ"אנני" ששרה הילדה/אחות/ דודה (צמרמורת, אבל לא מהסוג הטוב) או הדיון בחנות על ההברזה לקתלין, אבל לא היה שם משהו שממש דרש שימחקו אותו.
דברים שהפריעו לי בסרט – בכל זאת, אי אפשר בלי להתלונן טיפה, אבל באמת בקטנה:
– מאד שטחי אבל זה היה חלק מהדרישות – טום הנקס, באמת? קצת לא נעים אבל הוא תמיד נראה לי כמו דוד של מישהו, לא כמו גיבור רומנטי, לא זה שנפנטז עליו בחלומות בהקיץ שלנו. בכל מקרה, בזכות הכתיבה המצוינת וזה שהוא שחקן באמת טוב, הדמות שלו בכל זאת עוברת.
– כשחושבים על זה קצת לעומק ג'ו בעצם משחק בקתלין ומתמרן אותה איך שנוח לו כי הוא רואה את כל התמונה והיא לא, אבל מכיוון שהוא עושה את זה למטרה טובה ובגלל שהיא חשובה לו, נסלח לו על זה.
לסיכום:
אחת הקומדיות הרומנטיות האהובות עלי, ראיתי אותה בערך מליון פעם. מחכה בקוצר רוח לגרסה המעודכנת הבאה, שבה הם בטח יתקשרו בעזרת צ'יפים שיושתלו במוח של בני האדם, כי איך כבר אפשר להישאר אלמוני בימינו???
9.5 גביעי גלידה ממני, בקלות