יש לכם כתובת לאן לפנות – תמיד !!

לפני שבועטים ומרביצים לי – אני יודעת שאפשר ועושים גם אחרת. מעצבן אותי באופן עקבי הטחת האצבע המאשימה למערכת החינוך. בצורה מפתיעה לא בכל דבר אשמה מערכת החינוך על כל מרכיביה (בתי-ספר, מחנכים וכו'). יש גם סביבה ומשפחה והנער עצמו. כן, אני יודעת שאני כותבת בזמן מאד רגיש ופגיע .  חבל מאד שנושאים שצורבים את הנשמה עולים אחרי שקורה אחרי אסון כזה.
בואו  נצא מנקודת הנחה שאין לי  או לאף אחד אחר שליטה מלאה פיזית ורגשית על מה שקורה בחייו ובעולמו של מישהו אחר. עד כמה שהיינו רוצים אולי להרגיש יותר , לדעת יותר – צריך להיות ריאלים ולדעת להתמודד, לדעת לזהות את השאלות, את ההרגלים היום -יומייים, הניתוק ההדרגתי מהחברים, את אובדן החיוך, את דוק העצב . לא צריך את כל הרשימה שאמורה להדליק אור אדום. אם מרגיש לי שלא טוב עם הילד אנחנו נדבר.  מבקשת  שיהיה לגמרי ברור, כרגע אני מתוסכלת וכועסת  רוצה לבעוט בכל מה ומי שהביא אותה לנקודה שבה היא הרגישה שאין לה כתובת וטעם להמשיך הלאה.

מן הסתם אף אחד מאתנו לא יידע באמת מה הייתה נקודת האל-חזור של אותה נערה. גם המשפחה, גם החברים הטובים, גם אלה שפוגשים אותה בבית-הספר כל יום. יכול להיות שיהיה מכתב, יכול להיות שהיא שתפה את החבר/ה הכי טובה – אבל בפנים , עמוק עמוק- לתוך הכרית היא הזילה דמעה שאותה לא ראינו ולא בטוח שיכולנו לראות.
בעוונותיי הייתי קשורה בעברי לחינוך בתיכון כמחנכת בתיכון וגם כגורם המייעץ לתלמידים. נכון, היום זה לא אז – אבל גם אז וגם היום מותר חוץ מפרק בהיסטוריה או present simple או 3-4 יחידות מתמטיקה לשבת שעור ולדבר מה נשמע ואז קל יותר להרגיש את האווירה הכללית ולזהות מצוקות (באופן כללי). אני מנסה להסביר ש*לא* כל המורים רעים, ו*יש* מורים אכפתיים, דואגים כמו שיש גם אחרים.
אני תמיד טוענת שמילים הן בעיני דבר יקר -ערך  כמו למבט ישיר לעיניים או לשיחה אחד על אחד. רובנו (מניחה) יודעים לזהות את סימני המצוקה כשהם כבר בולטים ומדליקים את כל הנורות האדומות שקיימות ולפעמים אנחנו נוטים להעלים עין כי זה נוח לנו, כי אנחנו מאמינים שזה משבר ורק עובר, כי זה הגיל הזה וכי….
כמה  פעמים שמענו את "הכתובת הייתה על הקיר" ? היינו חכמים בדיעבד. אולי יכולנו להציל ואולי לא. אף פעם לא נדע – נדע והלוואי שנזכור תמיד שנער הוא בנאדם צעיר שלא תמיד יש בידיו את הכלים והחשיבה של אדם מבוגר.
כמה בתים ביקרתי, כמה דמעות מחיתי, כמה וועדות להפסקת הריון עברתי עם תלמידות – אני לא יכולה אפילו להתחיל לספור (לפני הרבה שנים ומחלק אחר של המקצוע). תלמידה שחרב עליה עולמה כי הוריה עמדו להתגרש ולאבא כבר הייתה חברה – סוף העולם עבורה. לא היה לה שום כלי חוץ מבכי ולהרגיש שכבר עכשיו היא הולכת לאיבוד כי לאף אחד לא אכפת ממנה.
היה גם תלמיד אחד שלא הצלחנו לקרוא את המצוקות שלו  בזמן וכשלנו. הוא לקח את מה שנראה בעיניו כפתרון הנכון. בדיעבד, לא תמיד אנחנו יכולים לדעת ונזכרתי בזה כשהקשבתי היום למילים של השיר שכתבה מורן לוביץ' (שווה להאזין לשיר ולהקשיב למילים) שהתאבדה. נערה עם כל כך הרבה שאלות, רובן שאלות קיומיות ולחלקן הגדול אפילו אין לנו תשובות – אבל אולי (וזו סתם מחשבה רגעית שלי בדיעבד), אולי אם היו נותנים מקום ומכילים את השאלות גם אם לא היו לנו תשובות – היינו איתה. אולי. סתם מחשבה.
במדינות רבות באמריקה על הצד הפנימי של תאי השירותים יש מדבקת סטיקר בולט גדול עם מספרי הטלפון של ער"ן (או המקבילים לו) והמרכז לנפגעות אונס או שני מוקדי מצוקה אחרים. נדמה לי (אם הזכרון לא בוגד בי  במקרה הזה) שגם בבית-חולים הדסה בירושלים בחלק מהמחלקות וחלק מהמרפאות בתאי השירותים אפשר למצוא סטיקר ברוח הדברים בשלוש שפות.
לתחושתי, אנחנו לא רק צריכים להנגיש את הכתובת לבני – הנוער ולילדים ולמי שבמצוקה – לא פעם אנחנו הם אלה שצריכים לגשת באופן עצמאי ולנסות להקשיב ולשמוע מה באמת קורה. חלק גדול מהבעייתיות בנושא כמו התאבדות היא העובדה שמי שמרגיש במצוקה לא תמיד יכול  או רוצה לגשת אלינו (בגלל מבנה אישיות, בגלל   נסיבות וכו') – אנחנו צריכים להיות הגורם שניגש ! מספיק ועדיף שיהיה שנדמה לנו שאנחנו מגלים מצוקה ובסוף יתברר שהיא אקראית או לא קיימת.
נקרע לי הלב כמו לכולנו אני מניחה – על נערה שבחרה לסיים את חייה כי הרגישה שאין לה כתובת (לכל מטרה). כל כך חשוב שהכתובת  למקומות שבהן ניתן לקבל עזרה  תהייה על כל הקירות ואנחנו לצורך העניין כתובת שהם צריכים להיות מסוגלים למצוא בכל מקום ובכל זמן.
 
תמונות: shutterstock