דקירת משתתפי מצעד הגאווה בירושלים אליה הצטרפה השריפה המחרידה של משפחת דוואבשה זיעזעו אותי, כמו רבים אחרים.
מבול של קריאות זעזוע בפיד הפייסבוק שלי זעקו עד כמה נורא כאן. לתחושה הקשה הצטרפו הקריאות שראיתי בפייסבוק מצד אנשים שצידדו בדוקר החרדי והצטערו של"לא גמר את העבודה".
כל האירועים האלה, בצד יתר הקשיים שאנו חווים פה בישראל, קרי – יוקר מחיה מעיק,מערכת בריאות צולעת, מערכת חינוך בינונית ובעיות בטחוניות מייצרים תחושה קשה אצלי ותהייה – האם זה המקום הנכון לגדל את הילדים שלי ? מה צופן העתיד פה עבורם?
דרושה: ארץ עם עתיד וורוד
כשאני חושבת על הקריאה של אנשים בישראל ש"צריך להגר" מכאן אני מוצאת עצמי עמוסה בשאלות רבות, נוקבות ומקשות. האם אני לגמרי מסכימה איתם?
האם מישהו באמת מחכה לנו, הישראלים שרוצים להגר, באיזשהו מקום בעולם?
האם עדיף להיות זר בניכר? האם תלישות תרבותית עדיפה על כעס על מה שקורה במולדת שלך? על תחושת המעורבות והאכפתיות ?
האם ניתן להשוות את ישראל הצעירה לאומה האמריקאית הותיקה? לגרמניה? להולנד?
האם עלינו לוותר לאנשים האלימים המתלהמים פה, להתייאש ולעזוב הכל? לחנך את ילדינו לשנאת ישראל ולשנאת המדינה בגלל אותם אנשים? בגלל השלטון?
מה הקשר בין האירועים האחרונים לרצח רבין
כמעט 20 שנה מאז רצח רבין הזכור לי היטב. האווירה בקמפוס בר-אילן, בו למדתי באותה תקופה הייתה טעונה. הרגשתי משהו רע מתרחש. כשקרה הרצח ושהסתבר מי הרוצח לא הופתעתי.
אבל אני עדיין פה ולא חשבתי מעולם לעזוב. ויש לי מכרים וחברים דתיים, ויש מהם המתגוררים בשטחים ואני מסרבת בכל תוקף לקרוא לכל החרדים אנשים קיצוניים.
אירופה קורצת לנו מרחוק
להסתכל על הדשא של השכן הוא הדבר הקל ביותר לעשות, וזה אפילו נחמד, וכיף לדמיין איך נעזוב את ישראל ונחיה בכיף באיזו ארץ באירופה. אבל המציאות שם לא פחות קלה, שלא לומר יקרה ולא פחות נטולת בעיות.מפה פשוט אנחנו עיוורים אליה.
אני זוכרת שקראתי בזמנו בזעזוע אודות האירוע בו נכרת ראשו של שוטר בריטי בלונדון על ידי פעיל דעאש (אם איני טועה). דומה שהחיים נמשכו כרגיל שם אחרי הזוועה. כיצד ייתכן?
האם אירועים מסוג זה הם פסיק שלא צריך להחשיב בכלל והם פרי התעמולה ,כביכול,שמנהיגינו עושים על מנת שנחשוב שכאן תמיד יותר בטוח או שזו אכן המציאות? אני מניחה שרק אם אתגורר באירופה אדע להשיב על כך בוודאות.
התמוטטות יוון.
חוסר העתיד של צעירי איטליה, ספרד, פורטוגל.
דשא אירופאי מצהיב או ארץ מולדת מזרח תיכונית קשת יום? מה עדיף?
ברגעים קשים כאלה כמו היום אני חושבת על החברות הרבות שרכשתי כאן במהלך השנים, תודות לילדים שלי. נשים מדהימות שחלקן הפכו חברות נפש.
תחושת החמימות הזאת עדיין כאן, כן, ואני רוצה להיאחז בה בכל הכוח.
