עוד שנה עברה ואני עדיין באזור! אז החלטתי לפרסם לכן וגם לכם, את הרשמים שלי בעבר ובהווה מהעיר ירושלים, אליה הגעתי מהקיבוץ בגיל 8. מה עבר עליי? ספויילר אלרט – הקיבוץ כבר מזמן נשאר מאחור…
סיור בירושלים – חלק א'
"נו, היא שוב הבריזה לך?" עורר אותי המשפט המרושע שבקע מגרונו של בן זוגי שמצא אותי בוהה באכזבה בהודעת טקסט שנשלחה אליי מחברתי הנשואה הטרייה. אותה החברה, שוב ביטלה יציאת בנות, משום שמיום חתונתה צריכה אותה כלה סמוקה להישאר לקנח לבן זוגה את האף כי הם כהגדרתה "בלתי נפרדים!" מאז שבאו בברית הנישואים.
חברתי, (שכנראה תשלח גם היא ל "אי החברות הנשואות המסתורי" שמשם הם אינן חוזרות) ואני, כבר מתכננות כבר חודשים סיור בעיר שיתחיל באור יום על מנת שנוכל לתור מקומות נסתרים ופינות חמד, וימשך אל תוך לילה סוער בו נגלה מדוע כולם משווים את חיי הלילה של ירושלים לחיי הלילה של ברלין – לפחות(!).
אז בעודי חוזרת שוב לטריקו…אה סליחה לחליפת אימונית איכותית מסוג וינטג', התחלתי לשמוע קול קטן, והפעם מסוג הטוב והפחות קטלני, שהודיע לי – שאפשר גם לבד. כן, גם אם החברה מבריזה ובן הזוג שוב סיגל לראשו צורה של מכשיר אייפון ויושב על הספה כאבן שאין לה הופכין – אפשר ליהנות מערב נעים ברחובות ירושלים בשיטוט עצמאי ובדרך לחוש כפאם פאטל סתורת שיער שהחליטה לצאת ולחקור את רחובות העיר ביום חורפי אפרפר.
הגילוי
אל מרכז העיר בירושלים אני בוחרת לנסוע דרך המושבה הגרמנית. במושבה אני בוחרת לעבור ברכבי הקטן משום שהמושבה נחשבת סוג של תל אביב הקטנה. המושבה מלאה במשפחות צעירות וזוגות בתחילת דרכם והיא מקום קסום וייחודי בעיר. המושבה הגרמנית משמשת שדרה נעימה בה ניתן לנוע בשלווה ברגל והיא אחד המקומות היחידים בעיר בו ניתן לנוע באיטיות ברכב מבלי להיצפר בזעם אם לא פתחתם בנסיעה פראית שנייה לפני שהרמזור התחלף לירוק – כי ככה נהוג בירושלים, להתחיל בנסיעה גם אם עדיין לא ירוק. כן – בארץ ובירושלים בפרט צריך לפעול לפי חוש שישי בכל הנוגע לרמזורים והתחלפותם המהירה.
באזור המושבה הנסיעה שלי רגועה יחסית ואני נהנית מחנויות הפרחים שבצידי הרחוב, מהלך הרוח האיטי במקום, ממרכזי התרבות החבויים בין הבתים העתיקים והגדולים, מטיפוסים דמויי אביתר בנאי החולפים ברחובות עם עגלות ילדים שהחלו לפקוד את האזור לאחרונה, ומהרוגע באזור הנמשך לאורך שעות היום.
ככל שאני מתקדמת לאזור רחוב עזה הנחשב גם הוא לאזור טוב למגורים בירושלים ולאחד מהמקומות המבוקשים ביותר למגורים, לאתנחתא, למיקום טוב של משרדים ובילוי – אני מתחילה לחוש את הרחש של מרכז העיר ההולך וגואה עם הקרבה ליעד הראשון בסיור שלי והוא מגרש הרוסים.
מגרש הרוסים בירושלים הוא לב הפעילות הציבורית בעיר. באזור נמצא את בתי המשפט, הכנסיות היפות ביותר, מבנים עתיקים מימי המנדט, ואיתם גם בתי המעצר ובתי המשפט החדשים, הישנים ומטילי המורא שקיימים כיום בארץ.
בצידי הכביש וסמוך לגדרות האבן שליד תחנת המשטרה עומדים מסודרים בשורות מעוכבים פלשתינים מיואשים שעליהם משגיחים חיילי משמר הגבול שנראים מיואשים לא פחות. למראה התופעה השכיחה עובר מידי פעם אדם או אישה עם סלים שמביטים וממשיכים ללכת ועל פניהם מבט מודאג. אותם עוברי אורח מצקצקים בלשונם ככל הנראה כמחאה שקטה המציאות בה אנו חיים – רפלקס מותנה שנראה שסיגלו לעצמם הירושלמים עם השנים.
ברחוב, לצד עורכי דין בגלימות שחורים הממהרים להלחם במילים גבוהות על מנת לייצג עולם תחתון בבתי משפט עליון, תמצאו שוטרים משועממים בעלי תסרוקת מגולחת שלפתע מקבלים קריאה דחופה על פשע איום שהתרחש ברחוב סמוך. השוטרים מתחילים להתפזר תוך שהם מפציעים קללת "סאמק!" לאוויר. הם רצים לניידת משליכים שאוורמות רצוחות לפח. החתולים מצידם כבר מתחילים להציץ מהגדרות בחשש מהול בתקווה גרגרנית.
ובתוך כל המהומה – אני מבחינה בנזירות – הנשים של אלוהים. הן צועדות להן בשלוות נפש שאינה קשורה לשום רשות מחוקקת, מבצעת או שופטת – מנותקות לחלוטין מכל גזרה גשמית שלא תגיע.
במהלך חיי טיילתי לא מעט בחו"ל שם הבחנתי כי כאשר אני מעלה בשיחה עם מכרים חדשים כי את רוב חיי אני העברתי במגורים במרחק יריקה מעיר הקודש, מתייחסים אליי אלה מיד כאל יצור שמימיי שבוודאי טבל יחד עם ישו במים הקדושים של הכינרת. אבל עכשיו בסמטה מול הכנסייה הגדולה והמפוארת במגרש הרוסים, המים הקדושים היחידים שאני חשה בהם הם מימיו של הקבצן השיכור אותם הטיל בסמטה ליד. ובכל זאת אני לא מרגישה זרה במיוחד, ובוחרת להיכנס אל הכנסייה המפוארת למרות הסמטאות שמתעקשות לנסות להאפיר את צעדותיה.
אל הכנסייה הגדולה במגרש הרוסים תמיד רציתי להיכנס וסוף סוף עשיתי זאת. מה שמנע ממני להיכנס בעבר היא אי תשומת לב לצניעותי, חוסר הזמן בין עבודה לפרויקט והעדר אווה מריה בעליל. אבל עכשיו, שהתרחקתי מהמולת הרחוב, ואני חמושה במעיל ארוך ומגפיים – יש לי את כל הזמן והצניעות שבעולם.
הכנסייה אינה מאיימת, והיא ידידותית במיוחד. תמיד נדמה לי כי הכנסיות כמו הספריות, מאד מזמינות ומשרות אווירה של "בבקשה תהיו חברים שלי ותקבלו כל מה שתרצו!" ממש כמו הילד הדחוי של הכיתה שנראה נלהב יתר על המידה, אבל מבפנים מאפשר עולם ומלואו, תוכן, וידע אינסופי שניתן לשאוב ללא גבול. אני נהנית מהעושר, מהרעש הלבן, ומתחושת אובדן הזמן.
לאחר שכמעט הסכמתי לקבל את ג'יסט קריסט AS MY PERSONAL SAVIOR אני יוצאת מהכנסייה בשקט ויורדת מטה ברחוב למסע גלריות ירושלמיות.
כמושפעת רצינית מסרטים תמיד ראיתי עצמי כאמנית בפוטנציה שבוחנת ציורי שמן נון קונפורמיסטיים בעניין עם מבט נוגה בעיניים, תוך התעמקות בנפש האמן המיוסר שמרח את צבעו בפראות על הקנבס האומלל שברקע מתנגן רקוויאם רציני ומדכא.
במציאות, הגלריות הירושלמיות מציעות יותר צדיקים בצבעי מים, לצג כבשי קדישמן להדיוטות. אני מתקרבת לציורים על מנת להבין על מהההה כל המהומה שלפתע פונה אליי סוחר האמנות ושואל אם אני ציירת. "למה אתה חושב ככה?" אני שואלת והוא משיב כי רק ציירים מתקרבים אל היצירות בטווח כזה. אני עונה לו שאני עוסקת בכתיבה, ואני מניחה שעולם הציור והכתיבה נושק ושזור יחדיו בעולם המכחול והשמן, אבל אז אני שמה לב שהוא כבר מזמן לא איתי בהתפלספות וזאת כי זוג צרפתים אמידים נכנסו לחנות והוא כבר חג סביבם במעגלים לופת תמונת שמן מוזהבת של הרבי מילובביץ' על מנת להרוויח את עוגת הדבש העסיסית שלו.
לאחר החלק הראשון בסיור שלי שכלל: מערכות צדק ומשפט, כנסייה לחשבון נפש, ואומנות לחשבון הרוח, ציפיתי לגלות מעט על עצמי ולהקשיב לתובנות ציפור נפשי המיוסרת – אך הקרקור היחיד ששמעתי היה מבטני שהחלה לרעוב ולכן החלטתי לפקוד את דוכן הערמונים הקטן של חברו של סבי שנמצא כבר שנים ברחוב הסמוך.
דוכן הערמונים העתיק היה ממוקם ברחוב קינג' ג'ורג' והיה פעיל בחודשי החורף. הדוכן היה מופעל על תנור גחלים קטן בו היה חברו של סבי קולה את הערמונים עד שהיו קלופים ורכים ומוכר אותם לפי משקל. דוכן הערמונים והאיש עגול הגוף עם הצעיף המשובץ וכובע המצחייה שהיה גורר את עגלת הערמונים הקטנה שלנו גם בשנות השלג הנדירות והמקפיאות בעיר היו חלק בלתי נפרד מהנוף הירושלמי.
עכשיו, המחשבה על הערמונים הייתה בלתי נמנעת כמו המחשבה על האצבעות הנכוות בתשוקה לערמון המיוחל שפשוט – לא – מפשיר!
כשהגעתי למקום מריירת כדוג דה בורדו, גיליתי שהדוכן כבר לא קיים. מוכר תכשיטים שבדיוק החל לסגור את חנותו ליד היכן שעמד הדוכן סיפר לי כי לפני כחצי שנה נסגר דוכן הערמונים והמוכר נלקח לבית אבות ממשלתי. סבא – בוודאי סיפר לנו על זה. אנחנו בוודאי כבר לא הקשבנו כי מילותיו של סבא כבר אינן ברורות כמו פעם.
ובפרק הבא…בתי קפה, סטודנטים ו'דוש באגים' לעת מצוא!
