והימים, ימי ראשית החורף בהם השמש שוקעת מוקדם ומחוגי החורף כבר הוזזו לאחור והשבתות קוצרו. אותם ימים היו ימי אופוריה לצד השמאלי של המפה וימי דיכאון לצד הימני. בצד אחד חגגו הסכם שלום ובצד השני צעקו "אל תתנו להם רובים".
באותם ימים אני נערה מתבגרת לאחר תקופה אישית מטלטלת, תיכון חדש, אי שם בהרי בנימין והשומרון. אז הלכתי לראות את הסרט ימים נוראים כדי להיזכר בתקופה ההיא, לנסות לעורר את תאי הזיכרון של מה קרה אז לפני 4 לנובמבר ולהבין איזה חברה היינו שככה קם אדם ורוצח ראש ממשלה.
בחברה הישראלית כיום כל דיון נעשה מפוזיציה של שמאל או ימין כך גם הביקורות על הסרט. הימנים טוענים שנרטיב השמאל מאוד חזק והשמאלנים טוענים שההפך הוא הנכון. הגדילה אורית נבון בסרטון של "כאן דעה" שטענה שהוא בכלל מלכלך על הדתיים לאומיים ומוציא אותם אלימים ומסוכנים. אז ראשית, יגאל עמיר מעולם לא התחנך במסגרות של הציבור הדתי לאומי כפי שהיא טוענת אלא במסגרות חרדיות. שנית, לא ראיתי אלימות בסרט אלא יותר מחאה דמוקרטית שרוצה להשפיע על סדר היום ואפשר להתווכח על גבולותיה וצורתה.
ואני לאחר הצפייה חזרתי עם תובנות אחרות לגמרי והרי הן לפניכן:
1. היחס לבני עדות המזרח– בסרט יש דגש חזק על מוצאו של עמיר. תימני ממשפחה פשוטה, אבא סופר סת"ם ואמא גננת. התחושה בסרט שעמיר צריך להוכיח את עצמו ולהילחם על מקומו בחברה הדתית. "אני כמו ציין לייזר מסמן מטרות וכובש אותן" משפט שחוזר מס' פעמים בסרט. הרצון שלו להיות שווה בין שווים מתחיל מהשאיפה להתקבל לישיבה אשכנזית נחשבת, לנסות להתחתן עם בחורה אשכנזית ומתנחלת (שבמקרה שלו זה לתפוס שתי ציפורים במכה). לישיבה הוא מתקבל אבל הוא נדחה ע"י ההורים של הבחורה וחברו לספסל הלימודים (כמובן אשכנזי) זוכה להתחתן איתה. העלבון שעמיר חווה כתוצאה מכך הוא קטע חזק בסרט.
2. יחס המתנחלים לשונה מהם– הערה זו מתחברת לנקודה הראשונה. עמיר על מנת להשפיע רוצה לקבל אהדה והכרה אצל ציבור המתנחלים. בשנים ההם הישובים ביש"ע הם קליקה די סגורה שאמנם חוטפת הרבה אש ואבנים אבל שומרת על גאוות יחידה ובוררת את חבריה ותושביה בקפידה רבה. עמיר מתאהב בבת מתנחלים קלאסית (האשכנזיה מהנקודה הראשונה), אמו מזהירה אותו מראש שזה יגמר רע כי הוא לא מהשבט הנכון אך הוא מתעקש שהוא יצליח. לבסוף, האמא אכן צודקת וזה נגמר רע. הוא עדיין לא מתייאש מהרצון להיות "מתנחל" וממשיך בארגון שבתות בישובים אך לא נראה שהוא מוצא את עצמו שם חברתית ויש לו ביקורת רבה על התנהלותם. לעומת זאת בחברת חבריו הסטודנטים הוא מאוד אהוב ובעל השפעה רבה.
3. חכמים היזהרו בדבריכם– בתקופת אוסלו דובר ונכתב רבות ע"י רבנים על דין רודף לרבין. בסרט הוא עובר בין הרבנים וכולם מסבירים לו שאכן חל דין רודף על רבין אבל אף אחד לא נותן לו את האישור שהוא רוצה, ללכת לרצוח את רבין. הם לא חשבו שמדיבורים זה יהפוך למעשים. בעיני עמיר, הרבנים האלה נתפסו כפחדנים שלא מסוגלים לעמוד מאחורי תורתם. אני חושבת שיעשו טוב רבנים ופוליטיקאים שיאמצו את מה שכבר אמרו חז"ל "חכמים היזהרו בדבריכם". אף פעם אתה לא יכול דעת איך הציבור מפרש את הדברים או לחילופין כמה הרס ושנאה אתה זורה במילותיך.
4. מחיר המשפחה– תמיד כשיש אירוע רצח חריג (לדוג': רצח בתוך המשפחה או פגיעה מינית וכדו') אני ישר חושבת על משפחת הפוגע. הנטייה הטבעית היא להזדהות עם משפחת הקורבן כי הם הנפגעים וצריכים עזרה. אך מה עם משפחת הפוגע? משפחה שניהלה אורח חיים נורמטיבי ואז בהינף יד ובחוסר מחשבה בא אחד מבניה והורס חיים שלמים של ילדים, אחים והורים. כמעט ואין סרטים או כתבות על המחיר שמשפחת הפוגע משלמת. בסרט הזה נראה שאחד הקורבנות ברצח הוא אב המשפחה. הגברים התימנים של פעם היו בד"כ אנשים שקטים, ישרים ותמימים. בסרט האבא הוא הדמות המתונה, אדם המחפש לחיות בשקט ובשלום בביתו ובסביבתו. הסרט מאוד מדגיש את התנגדות האב ואת הכאב שלו מהתנהגות בניו. התחושה בסוף שהאב משלם מחיר כבד על החלטת בנו "אמרו לאימי כי ששונה פנה…" הוא שר בתפילת ראש השנה ומביט בכאב בבנו.
אין באף אחת מההערות האלה הצדקה לרצח ראש הממשלה אלא יש כאן הערות שאנחנו כחברה חייבים לתקן על מנת לקיים חברה טובה ומוסרית יותר.
לסיכום, זה סרט כבד, מעניין ומאתגר מחשבתית ולמרות שזה סרט עם סוף ידוע מראש, הכי חשוב לבוא אליו בלי דעות קדומות.