לזיכרו של אורן קיהן.
פשוט סטיבי
הכרנו בשנת שירות. היינו באותו אזור, ודי מהר נהיינו ידידים טובים. לך לא היו ממש חניכים להדריך, וכל הזמן קיווית שאולי זה ישתנה. סיפרת איך אילן גילאון עזר לכם, ניסה להחיות את התנועה שם, הזמין אותכם אליו הביתה כשנשארתם לשבת. יום אחד היה טיול. הכי לא רציתי לצאת. לא היה לי כוח לחניכים שלי. למרות זאת היו לי משקפי שמש חדשים שחשבתי שהן הדבר היפה בעולם: בצבע שחור, עם מסגרת ענקית. בבוקר הטיול, איך שראית אותי התחלת לצחוק. "מה זה המשקפיים האלו?? את נראית כמו סטיבי וונדר. פשוט סטיבי! מהר להוריד". מאז אותו יום קראת לי סטיבי. לא עזר מה שאמרתי, הכינוי סטיבי דבק בי.
ידעתי שאתה מאוכזב, ושלא ככה דימיינת את השנה הזו. אמרת לי שאם זה לא יתקדם תתגייס מוקדם, ואני הצטערתי שאתם עוזבים. לפני הגיוס באתי לבקר אותך. כשראיתי אותך בפעם האחרונה הייתה לי תחושה שזה סוג של פעם אחרונה. אבל לא חשבתי שככה.
יש לי טלפון
סוף הקיץ. נגמרה השנת שירות. עוד לא חיילת, בינתיים עובדת בסופרמרקט של הקיבוץ. טרום תקופת הסלולאריים, וכשצריכים מישהו מטלפנים לקופה הראשית. במערכת בכריזה מידי כמה דקות מכריזים על מישהו שיש לו טלפון. חושבת לעצמי "אממ….אותי אף פעם אף אחד לא מחפש כאן". תוך כדי המחשבה שומעת את שמי בכריזה. יש לי טלפון! מי כבר יכול לחפש אותי? קול לא מוכר מהצד השני מוצא אותי. "היי אני מדברת מההנהגה הראשית. רציתי להגיד לך שאורן נהרג". מה? איך? לא שמעתי את המשך המשפט שלה. גם בדיעבד כשניסיתי, לא זכרתי את המשך המשפט שלה. בטח שאלתי למה, ומתי, ומה קרה לך. גם את התשובות לא זכרתי.
ים של דמעות
לא ממש הבנתי מה קורה אבל הבנתי שיש הלוויה ואני הולכת אליה. אני חושבת שמעולם לפני כן לא הייתי בהלוויה.
מוזר לי לחשוב עליך אורן במונחים של מישהו שבאים להלוויה שלו. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי. אני רואה את נ', החברה הכי טובה שלי מהשנת שירות. היא כל הזמן דיברה עליך ונורא אהבה אותך. היא מפורקת לגמרי. גם אני. אנחנו בוכות. אני רואה המון אנשים שם, את רובם אני לא מכירה. יש מסך גדול ומקרינים תמונות. המון תמונות שלך אורן. גבוה, אמיתי, עם החיוך הזה שלא נגמר, עד שהוא נגמר. כל תמונה נשארת כמה שניות על המסך הגדול. פתאום מישהו שיושב לידי אומר לי "תמונה יפה שלכם, אה?" מה…אני שואלת. לא מבינה מה הוא אומר לי. כל כך הייתי שקועה בעצב שלא זיהיתי את עצמי בתמונה. בהלוויה שלך שמו את השיר "ים של דמעות" הרבה שנים לפני שהוא נהיה הקאבר של נינט. זה היה בסוף, קצת לפני שכולם התפזרו והלכו. רק השיר הזה. וכולם בכו כל כך. במשך שנים לא יכולתי לשמוע את השיר הזה. לא הייתי מסוגלת. כל פעם שהוא במקרה היה ברדיו או בטלויזיה הייתי מיד מכבה מיד.
אל תעזוב
הרבה צל הם עושים, האקליפטוסים. ועוד כמה עצים שם בבית הקברות. כל שנה נסעתי ביום הזיכרון. עומדת ליד הקבר שלך, המון פרחים, אבן מיוחדת שהכינו לך החברים מהרפת. כל שנה ראיתי איך החברים שלך מגיעים, הם גדלו והשתחררו מהצבא ואתה לא. וזה לא ששכחו. אף אחד לא שכח אותך. אבל כל שנה פחות ופחות באו. וגם אני הפסקתי לבוא. כי יום אחד, כשגרתי בארה"ב, הייתי פה ביום הזיכרון. שכרתי אוטו במיוחד, הייתי בדרך אליך. אז עוד לא היה טלפון חכם ובלנווט אף פעם לא הייתי חזקה. אני מאחרת ומסתבכת והצפירה הגיעה. אני באמצע כפר ערבי, או עיר. מה לעשות? להמשיך לנסוע? פשוט לא יכולתי שלא לעמוד בצפירה. יוצאת מהאוטו, אין לי מושג איפה אני. עומדת בצפירה. מכוניות עוברות, נוסעות, מצפצפות לי בגסות. מאז לא באתי יותר.
בפעם האחרונה שנפגשנו, באתי אליך לקיבוץ. סיפרת לי על איזה חבר קיבוץ מבוגר ששנים עבדת איתו ברפת או בגד"ש, והוא אהב לדבר איתך על החיים, לתת לך עצות.
סיפרת לי שהוא אמר לך "תקשיב לי טוב אורן, לא משנה מה – אל תעזוב את הקיבוץ. שווה לך להישאר. אל תלך למקום אחר". ואתה נשארת. לתמיד.
התמונות באדיבות המשפחה.