19
שהם מניין השנים, פלוס שלושה חודשים מאז שהקירח נכנס לחיי.
כבש את ליבי ואת גופי ואת העבר וההווה והעתיד, זה שאפשר לדמיין אותו.
בסערה שמתברר שכלל לא אופינית לו הוא עשה זאת.
ובמחוות.
ובמבט שאין כמוהו: חם ואוהב ויודע.
יודע אותי ואותו ואת החיים וגם המוני פרטים שאיש מלבדו לא יודע.
בליינד דייט. פינת שינקין ויוחנן הסנדלר.
מעיל אפור וזקן+שפם. אגרוף קמוץ שנפרש לכף יד ענקית ומבטיחה ובתוכה אסופת פרחים שרק בעיר מפויחת אפשר למצוא.
קבענו שכדי שאזהה אותו יחזיק פרח אדום.
הייתי צריכה כבר אז לנחש שככה יהיה ההמשך: אינטרפטציה פרטית ,אישית ביותר על מה שנאמר.
תוך שבוע הוא בא לגור. איתי ועם אמא.
תוך שלושה שבועות אנחנו מודיעים.
מלבד אי נוחות שנרשמת בצד הפולני (כן כן יש תודה לשנינו) מחד, ואצל השדכנית מאידך (חרדה בעיקר, לא היא לא התכוונה וממש לא מעונינת להיות אשמה..).
יש שמחה גדולה. ואוויר ועתיד .מרבדים עצומים נפרשים משתפלים ברוך.
בת 23 בקושי.
ומהרגע הראשון שהבטתי אל תוך עיני הטוב הירוקות יודעת שהוא האחד. הוא יהיה הגג במבצע "חומה ומגדל" של חיי.
לרגע הוסר המשא הכבד. לרגע הייתי רק כמעט אישה, מאוהבת עד מעל האוזניים ככל אחת אחרת.
לרגע אפשר היה לדמיין שהכל תקין ורגוע.. לרגע קט קטון קטנטנצ'יק.
כל כך פחדתי שאיש לא ירצה בי. שהסיפור שלי, המטען הנפיץ שאני נושאת עלי ירחיק חתנים, יבטל לא יאפשר.
אבל הוא הקירח, לא נבהל, התמודד.
מול דובי השגעון ששאגו, ומלכודת החיבור שלא ניתן להפרידו.
הוא נלחם כמו אביר בסיפור אגדה. בשקט, בסבלנות. בחוסן כתפיו הרחבות.
לעיתים מסתכל מהצד, לעיתים, רחוקות ממש נוקט עמדה.
כף ידו מושטת כמו ביום הראשון, גדולה ויציבה. כשבוססתי אני בביצת הטירוף הגופריתית נלחמת על חיי, על שפיות דעתי, נחבטת ,לא נושמת מיטלטלת .
לא מאמינה שאנצל, בכל פעם שהצלחתי להרים את הראש כף היד הזו הייתה שם.
כשמופעי ראווה של שגעת הוצגו בזירה, מסנוורת מאור זרקורים לבושה בבגדי ההופעה הקבועים, זיעה על השפה העליונה מצטברת ולב דופק, לא מאמינה שאפשר שלא, שניתן לעזוב את הזירה, לנטוש את הקרקס להשאיר את הלמות התופים, שאגות הדובים, ליצנים ובולעי חרבות מאחור ולהתרחק.
בדרכו, לפי הפרשנות הפרטית מאד שלו. הוא תמיד שם מאמין בשבילי ומחכה.
ולבסוף זה קורה, אני נחלצת, מתרחקת, לא מופיעה עם הקרקס הזה יותר. לא לא.
לא משתגעת, לא משוגעת. נושמת.
ונדמה שעכשיו ישקט לנו.
לי ,לקירח ולילדה, קיר ראשון ולילד, קיר שני.
אבל זהו שלא.
זה הזמן שלי להיות אבירה. להושיט יד. לא לפחד. לא להסחף בנהר שעולה על גדותיו שסוחף את חיינו ומאיים להטביע, להשמיד הכל.
האבירות שלי אינה דומה לשלו כלל. כף היד שלי קטנה. ואינני שקטה בכלל.
אבל אני שם בשבילו. בדרכי. כל יום כל יום כל יום כל יום כל יום וגם בלילות.
לא מוותרת עליו.
מאמינה בו.
לא מחכה בסבלנות, כי אין לי. אבל נמצאת .ברעש, בצבע בהמצאות שונות ומשונות.
בוודו, בתפילות, בדיבורים, המון המון מילים אני אומרת לו ועליו ואליו.
לאט לאט הוא מתרומם, כעוף החול, קם לתחייה.
מוריד רגל ואחריה עוד אחת ודורך על אדמת חיינו.
עוד ילד, קיר שלישי. אני מתקדמת במפעל חיי. "חומה ומגדל" שלי.
אנחנו יחד. יחד חבול ולמוד קרבות, מרופט בקצוות.
ובדיחות פרטיות, ומלא סיפורים לספר, מרתקים.
אנחנו יחד.
והיחד שלנו הוא שיר הלל לאינטרפטציה. לפרשנות אישית מאד, כמעט סודית ,לדרך בה אפשר לחיות את החיים.
ילדה נוספת, קיר רביעי ואחרון.
בניתי בית. לא רשום בטאבו של שום משרד ממשלתי.
בנינו בית חלומות. גג לתפארת וארבעה קירות.
חלונות מוארים וחצר פורחת.
ושער ושביל מרוצף באבני האירועים שפקדו את חיינו.
בכוחות הגדולים שלנו. באבידות. בהרווחות. בכף יד גדולה וכף יד קטנה.
בשקט שלו וברעש שלי.
בצחוקים.
בביחד.
19 שנים.
קירח ואני.