בוקרו של ערב יום הזכרון
מפזרת את הילדים ויוצאת לסידורי בוקר.
עוצרת לתומי לבחורה חביבה בצעבר החציה
כשלפתע אני רואה הבעת הלם על פניה
כשברגע,
מגיחה במהירות מטורפת מכונית במסלול הצמוד
ובמזל תוקעת ברקס שניה לפני אסון
מול פניה של הבחורה שכבר ראתה את סופה קרוב.
שעתיים עוברת, בתור לקופה בסופר.
עומדת בקופה הסמוכה לזו של ה-10 פריטים וכן, גם של הנכים (דבר שאנשים נוטים לשכוח).
בסוף בתור הנ"ל עומד אדם נחמד וכשהוא רואה אשה מבוגרת שמגיעה עם עגלה עמוסה (שדי ברור גם בלי תעודה שהיא נכה ),
מציע לה להכנס לפניו כי אשתו הלכה להביא משהו ועוד לא חזרה.
בזמן שהגברת מעמיסה ואורזת נעמדים אחריו זוג ,התחיל לקטר בקולה רם
על כך שאיזו חוצפה שהיא עומדת בקופה מהירה עם כ"כ הרבה פריטים ואיך הקופאית מטומטמת שלא מעירה לה
ואיך הסופר הזה מזלזל, כן כן מזלזל בלקוחותיו.
תוך כדי קיטורים הם אף קוראים למנהל להתלונן והאישה מתכיינת:" באמת ספרתי,יש לה מעל 20 פריטים"
לדיון מתווספת אישתו של אותו אדם נחמד שנתן לה להיות לפניו ומקטרת גם היא.
האישה שמרגישה לא בנח מזכירה לו שהוא נתן לה לעבור לפניו
וגורמת לו לקבל שטיפה מאשתו.
המנהל מסביר שזו גם קופה לנכים אך מקבל תשובה שהיא ממש לא נראת להם נכה.
ואני עומדת בקופה הסמוכה ומתבישת.
ערב יום הזכרון.
אומרים שאחד הדברים שמאחדים אותנו כעם היהודי/ישראלי הם שאנחנו מאוחדים באבל.
זוכרים ומכבדים תמיד את המתים.
אבל רגע,
מה עם לכבד את החיים?
את זה קצת קשה לנו לזכור וחבל!
ואיך נעשה שלום עם אויבנו
כשעם עצמנו ובתוכנו אנחנו במלחמה תמידית
