אמור, נוסף על הממוגרפיות, הביופסיות וה – MRI שכבר עברתי, נאמר לי שעל מנת לדעת מה היקף המחלה כדי שהניתוח יהיה מדויק ככל האפשר, איאלץ לעבור שוב בדיקות אלה, ונוסף על כך עליי לעבור בדיקת Pet Ct שתקבע למעשה אם קיימות גרורות, ידיעה שבאופן טבעי רק הגבירה את החרדה הקיימת והחמירה עוד יותר את חוסר התיאבון ממנו אני סובלת כבר מאז הציפייה לתוצאות הביופסייה הראשונית . היות שמדובר היה בבדיקה דחופה החלטתי כי בדומה לשימוש הפרטי שעשיתי בהשיגי את בדיקת ה – MRI , אנסה גם כאן לבדוק באופן פרטי ולשמחתי הצלחתי להשיג תור כבר למחרת הפגישה עם האונקולוגית דרך בית חולים אסותא, ב – 2 בלילה.
גם עכשיו, כשאני מנסה לתאר את תחושותיי באותו הלילה , אחד המוזרים והסוריאליסטיים בחיי, זה עדיין מרגיש כמו חלום : יום א, לפני שבוע וחצי, השעה קרוב ל – 2 בלילה. עוד קודם לכן אני ואמיר דואגים ללכת לישון מוקדם מאוד, על מנת לקום בסביבות 12 בלילה, משל היינו מתכוננים לטיסה לחול, גוסטב הנמר הפרטי, מביט בנו בתמיהה, כמו נזכר בתקופה בה טסנו לחופשה ונטשנו אותו לאנחות ואני אומרת בליבי : "מזל שהפעם אין מזוודות" . אנחנו יוצאים לחושך כשהרחובות כמעט נקיים מאנשים ומתנועת כלי רכב, כשאני נמצאת בצום של 6 שעות, עייפה ומפוחדת , מתוך ידיעה ברורה שמדובר בבדיקה של כ – 5 שעות ושלמחרת ב – 8 וחצי בבוקר עליי להתייצב בבילינסון לבדיקות הממוגרפיה והביופסיה.
נכנסים לאסותא, המקום המרווח, המואר והמפואר מרחיב את אישוננו בפליאה – אם כך , כך נראית רפואה פרטית. אני ממלאת טופס ומשלמת את האתנן הדרוש : 8,000 ומעלה שקלים , אכן סכום כלל לא מבוטל. על אף השעה המוזרה , המקום מלא באנשים ובהחלט מרגיש יותר כמו נמל תעופה מאשר חדר המתנה של בית חולים. לאחר מכן אמיר נוסע הביתה ואני מקבלת עירוי תוך ורידי של חומר רדיו-אקטיבי ונכנסת לחדר המתנה המשופע בטלוויזיה , ספרים , מגזינים ושעון עליון עם ספרות מרצדות באדום המזכיר יותר שעון של פצצה. השעות והדקות המרצדות מזכירות לי לשתות כל 10 דקות משקה על בסיס יוד בעל טעם מוזר ומעט מריר ושוב אני חשה כמו אליס שבלעה את הכדור הלא נכון. לידי אנשים נוספים עוסקים בשלהם ואף הם בולעים את המשקה המוזר וכל אחד בתורו נקרא להיכנס לחדר נסתר, בתום שעתיים של המתנה.
אני נקראת להיכנס לחדר, מולי צילינדר לבן וארוך המזכיר מאוד צילינדרים דומים של בדיקת MRI שאני מכירה היטב, תחושת המוכרות מרגיעה אותי מעט. אני פושטת את בגדיי, לובשת חלוק בדיקה ושוכבת על הגליל שמכניס אותי פנימה, אני עוצמת את עיניי ומנסה לדמיין שאני בתוך חללית ושהקולות המוזרים שאופפים אותי בכל מקום הם חייזרים , נושמת ומנסה לא לזוז. כך במשך חצי שעה. לאחר מכן הצילינדר פולט אותי , כמעט בהפתעה. זהו, הבדיקה הסתיימה, השעה היא קרוב ל – 3 בלילה, אני עייפה ומותשת, אוכלת משהו ומתקשרת לאמיר שיגיע לקחת אותי. חוזרים הביתה, אני מודעת עד כאב לכך שיש לי משהו כמו 3 שעות לישון ואז עליי להגיע ליום רווי בדיקות ומכאובים. לוקחת את הקלונקס ומנסה לישון.
