התגייסתי לחיל הים.
מגיל מאוד צעיר, אהבתי ללכת לים. הייתי ממש מחכה לימי שישי בהם היינו נוסעים לחוף דבוש בהרצליה. ולעיתים מקנחים בביקור בחוף בנתניה בימי שבת.
החול, הגלים, ההלו ארטיק, הרוח נעימה, המי מלח, הקריאות של המציל- אלו היו חלק מנופי ילדותי.
כשקיבלתי רשיון, אהבתי לנסוע לים כדי לנקות את הראש. הייתי מתבוננת בכחול כחול הזה ומרגישה שאני עושה כל פעם מעין תשליך, משאירה שם את מה שצריך ולוקחת איתי להמשך תובנות חדשות.
במהלך השירות הצבאי שלי, הנוף הזה המשיך ללוות אותי. ראיתי את הים וחייתי אותו יותר מתמיד. הרגשתי שליחות דרך השירות הצבאי שלי אבל גם שאני יכולה לפעמים, בין פגישה לראיון, לקחת אויר צלול לריאות ולהמשיך את היום יום שלי.
אני לא יכולה לשים את האצבע מדוע החלטתי שאני מוותרת על כול הטוב הזה. אבל בערך בסביבות גיל 25 הים ואני נפרדנו. ליותר מדי שנים, לא שלום שלום, לא טבילה קצרה. התנתקות מוחלטת. זה כבר היה דבר ידוע שרעות לא הולכת לים, אפילו בגד ים לא היה לי כול השנים הללו, כך שגם אם לרגע הייתי משנה את דעתי, לא הייתה לי אפשרות לקפוץ פנימה.
האמת- שהחזרה למעשה די נכפתה עליי……מפה לשם, אחרי יותר מדי שנים של געגוע-זה קרה. והדבר הנפלא הוא, שמאז אני לא מוותרת עליו כל כך בקלות.
יותר מדי פעמים בחיים הללו, אנחנו שוכחים את עצמנו, את מה שאהבנו, מה שעשה לנו כל כך טוב.
השבוע בסדנה של עידית- היינו צריכות לכתוב המשך למשפט- אני נקייה, ומשם להמשיך ולהמשיך ולהמשיך לכתוב ולא להפסיק. אני לא הצלחתי ממש, כי אצלי זה הפך להיות קצת שונה, אני חושבת על מה שאני כותבת, לפעמים לא מעט עד שאני מצליחה באמת להוציא את זה החוצה.
אני לא מצליחה להבין מה קרה לי, איך הילדה שהייתה כותבת על מזג אויר בדרום קוריאה להנאתה, שהייתה ממלאת מחברות בכתב יד לא קריא, פתאם כל כך מתקשה להעלות בכתב את התחושות שלה, הרגשות, שלא נדבר על החלומות. במשימה השנייה שקיבלנו באותו הערב התבקשנו לכתוב את היעדים שלנו. אני מודה שהתחלתי במשהו שיכול אולי להיתפס כשטחי, אבל תוך כדי- הצלחתי להשתחרר ולכתוב את החלומות הכי כמוסים, אלו שלא האמנתי שאני מסוגלת אי פעם לחלום.
זה בובה שלי, בהופעת בכורה בבלוג. חזרתי לכתוב לפני כשנה כי רציתי לומר לו דברים ולא יכולתי. השבוע לאחר הסדנה, כשהסתמסתי איתו, פתאם הבנתי שלא היינו ביחד אף פעם בים. בפנים. ביחד. היינו בבריכה למרגלות הרי האלפים בגרמניה, בתל אביב, בצפת, אפילו בבריכת כדורים באמסטרדם:-),
אבל עד היום לא נכנסנו לטבול ביחד בים. כמו כל חלום כמעט שאני מעלה בפניו, קטן כגדול, הוא עושה כל מה שהוא יכול כדי להגשים לי אותו.
הקופאי בסופר ליד הבית שלי אמר לי השבוע שהוא 15 שנה לפחות לא היה בים. באותו רגע השבעתי את עצמי, ואת בובה, שהשנה-אנחנו שם.ביחד. בפנים.
אז אני אבקש מהמדוזות לתפוס עוד טיפה מרחק מהחוף, להלו ארטיק להכין מלאי של קרטיב לימון כשאני באה, ולעצמי- להתחיל לאהוב את מה שאני רואה.
אל תוותרו על החלומות שלכם. אל תוותרו על מה שעושה לכם טוב, כשלכם טוב לאחרים טוב. ותלכו לים.
