יום שני עצבני כתבתי שקבעתי ראיון.
יום שלישי היה איום ונורא, הייתי בדיכאון שלא נודע כמותו במחוזותיי הפרטיים.
יום רביעי היה ממש כיף, לא ברור איך זה קרה.
הראיון נקבע ל-9:30 בבוקר ב"בית בלגיה" שבגבעת רם. הייתי שם פעם אבל לא ממש ידעתי איך לשחזר את ההגעה שלי לשם. מה גם שעצם הנהיגה בתוך העיר מעוררת אצלי חרדה. אז החלטתי לקחת איתי את הבנים, ועל הדרך גם לאוורר אותם מקייטנת- הבית שלהם. עצם הנסיעה לראיון כל כך הלחיצה אותי שלא היה לי פנאי לחשוב על הראיון עצמו. עדיף ככה.
אני לא יודעת איך אבל בסופו של דבר צעדתי בשערי בית בלגיה ב-9:28. הראיון הלך טוב למרות שחשבתי בטח חייכתי יותר מדי.
אחרי זה עשיתי עם הבנים סיור ברחבי הקמפוס בגבעת רם, לקחתי אותם לספריה הלאומית לנסות לראות מה שאפשר (קריאה לספריה הלאומית- אין מספיק מה לראות!!!), טיילנו בדשא המהמם, ונכנסנו לראות קונכיות בנות 67 מיליון שנה באחד הבניניים.
היה כל כך מוצלח וכל כך נהניתי שכשחזרתי הביתה (אחרי קניה מורטת עצבים, בלי כסף- עייני בבלוג הבא) עדיין נשארה לי האנרגיה והמרץ ועוד הכנתי חמוצים.
.אחרי זה ראיתי שקיבחתי את העבודה- עוזרת מחקר! שאפו. והכי טוב היה שלמחרת התברר לי שזו משרה דרך האוניברסיטה, זאת אומרת:
היי, מטרה אחת שלי כבר בדרך להשגה- לעבוד באוניברסיטה (אני יודעת שלא כתבתי את זה בפירוש בפוסט 1, אבל זה די חלום שלי- לעבוד באוניברסיטה. במחקר. מרגיש לי חשוב, ועכשיו אני בדרך לחשוב. היוקרתי יצטרך לחכות רגע בצד).
אז ביום שישי הבא אני אמורה להתחיל! ואחרי זה הבוס נוסע עד סוף החודש לארמניה ולא אצטרך לפגוש אותו פנים אל פנים כמעט עד סוף חודש הניסיון שלי, שזה נשמע לי אחלה. אין כמו עובדת מסורה ונלהבת עוד לפני היום הראשון.
אז הפוסט הזה בדרך האמיתית להצלחה, אינשללה.